כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אינסטנט דיסיפלינה

    ארכיון

    למה קוראים לי קוברלה, חלק 16 (או: בשבילי את העוף בבקשה)

    8 תגובות   יום שני, 2/3/09, 02:26

    -          "המממממממממממממממממממ"

    -          "מאאוו"

    -          "הההההההמממממממממממממממממממהההההממממ"

    -          "לא אהם אהם הממממ!"

    -          "מאוו"

    -          "הוא מפריע לי להתרכז..."

    -          "בבלי תרוצצים! קקדימה בבק"

    -          "הממממממממממממממ....." אני רעבה. איך אפשר להתרכז כשרעבים?

    -          "מיייאאאווו"

    -          "גם הוא רעב. אני לא יכולה להתרכז ככה. הוא רעב, ואני רעבה. שנינו רעבים. אני צריכה לאכול. כבר יומיים לא אכלתי ולא שתיתי. ממה אתה חי פה?"

    -          "לפעמים את כזאת קובבה. שמת לב שאין פה חרקים או תולעים למיניהם? אני תרנגול. אני אוכל כל מה שאני מוצא פה, והאמת היא שכבר שנים לא היה לי אוכל כל כך טוב. את רוצה לאכול. בשביל לאכול יש לנו כמה אופציות. אחת מהן היא לצאת מפה, אבל אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה. השניה היא להודיע לשומרים שאת פה, מה שבטוח יביא לנו אוכל, אבל מצד שני יכול לגרום לתגובה קיצונית שתשפיע על המלחמה, ויש בטוח עוד כמה אפשרויות שאני לא מודע אליהן, כמו לדוגמא לאכול את החתול, שזה משהו שהרגע חשבתי עליו..."

    -          "לא בא בחשבון. גם ככה אין עליו מספיק בשר...רגע. אתה רוצה להגיד לי שיש פה שומרים? איפה אנחנו בכלל? יאללה, השאלה הזו מנקרת  אה, סליחה, התכוונתי בלי להעליב מקננת לי בראש כבר יומיים, ומרוב מודעות עצמית וכל השיט הזה שכחתי לשאול"

    -          "אנחנו בכלא צפון בורלנד"

    -          "ואיפה זה יוצא בצפון בורלנד?"

    -          "בשגרירות בורלנד בתל אביב"

    -          "מה?"

    -          "רח' חמש ארצות מס' 213 א', חניון -2, באיזור הכתום"

    -          "אתה עובד עלי"

    -          "ממש לא"

    -          "מיאו"

    -          "אבל החברים שלי טסו לבורלנד לחפש אותי. ואני בכלל לא יצאתי מהארץ???? אני... אני..." ושוב דמעות הציפו את גרוני. הפעם לא יכולתי לשאת את התסכול והיגון. פרצתי בבכי תמרורים היסטרי, שלא נפסק בערך חצי שעה, אלא לפרקי זמן קצובים של ניגובי אף בשרוול הנוצות הלבנות שכיסה אותי. גור החתולים הסתכל עלי בייאוש, הבין שממני לא יצא לו כלום, והלך להתכדרר בפינה.

    -          "די, די... בבקבבק... אני בבטוח שזה יסתדר איכשהו... והחברים שלך בינתיים עושים חיים משוגעים, בורלנד היא ארץ נהדרת!"

    -          "אאווווווההההה...." למשמע המשפט הזה הבכי שלי רק התגבר. נזכרתי שראיתי אותם חוטפים מטר איזבולטורים, נזכרתי באפלוליות ובעננים השחורים ונעשה לי עוד יותר רע. "אני רוצה הביתה!!! אני רוצה להגיד להם שאני פה! מה בכלל אני עושה פה? למה זה מגיע לי? מה הקשר שלי לכל המלחמה המטופשת הזו בכלל???"

    -          "הבכי הזה מיותר. הוא לא יעזור לך לצאת מפה." והוא שאף אויר והוציא אותו באנחת הזדהות. לפתע הטה את ראשו לצד ימין, ואז לצד שמאל, ועם כל תזוזה של הראש כרבולתו הענקית מיטלטלת לצדדים. "ששש! את חייבת להפסיק לבכות עכשיו. מיד. בבבבקק פקקקעעע! בקבק בבבקקקעעהה!"

    צעדים נשמעו מעלינו, של רגליים כבדות וגדולות. כל צעד מפיל קצת רקבובית מהתקרה. הרגליים הכבדות ירדו במדרגות, ממש מעלינו, ונשמעו יותר ויותר קרובות בכל צעד. עצירה. חצי סיבוב. ושוב צעידה. הדמות ממש מעבר לקיר הימני. אבו קורקור המשיך לקרקר בזעם, והסתכל לכווני. היה נדמה לי שהוא מנסה להגיד לי להתחבא, אז לקחתי את החתול ונדחקתי לפינה הכי רחוקה וחשוכה שמצאתי. אבו קורקור הגביר את קרקוריו. ריח עוף צלוי עלה באפי, והוא בא ממש מעבר לקיר הימני. אבל איפה לעזאזל הדלת??

    -          "אבו קורקור!" שערותי סמרו לשמע  קול הבריטון המהדהד מעבר לקיר.  גור החתולים קימר גבו וניפח זנבו. הרגשתי בדיוק כמוהו.  טפריי היו מוכנים לפעולה מחד, ומאידך הריח המשכר של העוף הצלוי עירפל את חושי. תערובת של רעב, פחד ואימה מנעה ממני לזוז. "כדאי שתרגע אבו בורבור... או שנשאיר אותך גם היום בחושך... כבר חודשיים לא ראית אור אבו שורשור... זה לא בריא לתרנגולים מיוחסים שכמוך..."

    אבו קורקור לא הפסיק. להיפך. הוא ניסה בכל כוחו להישמע כמה שיותר חזק. ואז הבנתי שהוא מגן עלי. כי אם הקול הבס יפתח את הדלת, הוא יראה אותי ואז הלך עלי. אבן הוצאה ממקומה בקיר הימני. אלומת אור חיוורת של תאורה פלורסנטית חדרה את החושך האטום של החדר. ואני התכווצתי עוד יותר בפינה, מנסה להיות הכי קטנה שאני יכולה.

    -          "רעב? אההחח חה חה חה רוצה קצת עוף?" לא יפה. חשבתי לעצמי. גם לאכול לי ככה מול הפרצוף, וגם לאכול לאבו קורקור ככה מול הפרצוף. לא יפה. קול הבס הפסיק את הצחוק העבה והנמוך שלו ורעדי כרסום החלו בוקעים מבעד לצוהר. יו, כמה שאני רעבה... עצמתי את עיני, דמיינתי ארוחת מלכים, והבטן שלי השמיעה קרקורי על, שלולא הקרקורים של אבו קורקור כבר היו מזמן מקרקעים אותי. או מקרקרים אותי.

    -          "אה! חתיכת ארוחת צהריים שכמותך אבו זורזור..." הבס נשמע קצת יותר גבוה, מה שאולי היה כמעט בלתי אפשרי בהתחשב ברמות הנומך שהוא הגיע אליהן. גבוה, ומופתע.

    אוי. למולי הופיעה צלחת העוף שללא ספק היתה שייכת עד לפני זמן קצר מאוד לישות האימתנית שנמצאת בדיוק מעבר לקיר.

    -          "תחזיר את העוף יא שק נוצות חסר תועלת שכמוך! בשביל מה מחזיקים אותך פה, הא? יא זבל עופות, פחחחח קדוש עאלק... לא הייתי שם אותך קמע של הפועל בת ים, באימאשלי... סתום סתום כבר אינעל דינאק יש לך מזל שעוד צריך אותך חי... אחרת כבר מזמן היית אצלי על המנגל יא חרא! מה עשית חמור, עכשיו צריך להרוג עוד קוקוריקו כמוך כדי שאני לא אהייה רעב פחחחח!!"

    -          "מושון! תפסיק להציק לאסירים ובוא תעזור לי פה. צריך להעביר את 749 לחדר החדש שלו. יאללה!"

    האבן חזרה למקומה, אלומת האור נעלמה ואיתה גם קול הבריטון המפחיד. נשארנו רק אבו קורקור אחד, חתול אחד, תרנגול מת אחד וקוברלה אחת מאוד רעבה.הסתכלתי על אבו קורקור במבט מלא אשמה.

    -          "אני מצטערת"

    -          "כמעט חשפת את עצמך"

    -          "סליחה. הייתי רעבה ולא חשבתי יותר מידי."

    -          "בסוף זה יגמר באסון. ואת עוד אוכלת תרנגולים"

    -          "אני מצטערת" ישבתי והסתכלתי על העוף. מזילה ריר נבוכה ומבויישת.

    -          "אני לא מאמין שאני עושה את זה. בבק. נו, תאכלי. גם ככה הוא כבר מת" ואבו קורקור הסתובב ופניו אל הקיר. וממש יכולתי לשמוע את העצב מדבר מגרונו. גור החתולים טרף את כל מה שהצליח להכניס אל פיו הקטן. אני אכלתי כמה ביסים, והפסקתי. לא אוהבת את התיבול הזה, אני חושבת.
    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/11/09 10:34:
      זה הזכיר לי סיפור

      ילד פולני חוזר הביתה מבית-ספר ומספר לאמו שקיבל תפקיד במחזה.

      אמו הפולנייה שואלת: "איזה תפקיד?" הילד משיב: "אני אהיה הבעל הפולני".

      האם מזעיפה פנים ואומרת: "תקשיב, אני רוצה שתחזור למורה שלך, ותגיד לה שאתה רוצה תפקיד שבו גם תדבר".

        18/7/09 15:57:
      יש איזה תקציר למי שפיספס את הפרקים הקודמים ?
        5/4/09 18:17:
      בתיאבון...
        4/3/09 18:26:


      הייתי מביא לך לול

      אם רק הייתי בטוח שנחסוך את הרעש שאת עושה לשכנים

        2/3/09 16:53:

      לא מספיק שהגעת לתל אביב בלי למצוא חניה את עוד מתלוננת?

       

        2/3/09 16:27:

      צטט: eastern oak 2009-03-02 08:37:10

      עכשיו הכל מובן (:

      הבנת? גלה לי! לא הבנתי כלום.

       

        2/3/09 11:09:


      קוברלה, אני מבינה שהיית מאד רעבה אתמול בלילה, הא?...

      (אם כי חייבת להגיד שעשית לי חשק להיות צימחונית בפוסט הזה שלך :))

       

      * (כשיעברו 24 וזה.. הדמרקר לא עומד בקצב שלך...)

        2/3/09 08:37:
      עכשיו הכל מובן (:

      פרופיל

      קוברלה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות