סבתי עליה השלום נהגה לומר בכל יום שישי, שבת שלום ובמוצאי שבת שבוע טוב. גדלתי בירושלים דור שני למהגרים בעיר אבן בה ההיסטוריה מכבידה על ההווה. אהבתי את ימי שישי, גרנו בשכונה חדשה יחסית הפונה אל החלק הערבי. קריאות המואזין נשמעו היטב בבית, כלכך טוב עד שהפסקתי לשמוע אותם. הבית שלנו גבל בקו העירוב, חוט ברזל המקיף את העיר, מבדיל בין קודש לחול. חשבתי פעם לגזור אותו, לשבור את הגבול, לפרוץ את הדרך. אחרי קו העירוב היה שדה נטוש, שדה מלא צמחית פרא ופרפרים. אחי ואני היינו מכינים רשתות מחוט ברזל ומוט עץ, מנסים ללכוד לבנונים. השכונה הייתה בנויה משורת בתים נמוכים ושני בנינים גבוהים. שכונה של פעם, שכונה שבה הילדים היו יורדים למטה לשחק בכדורגל בגינה. אלון היה גדול מאיתנו בשנה או שנתיים, הוא היה מנהיג החבורה, הוא הכיר את השכנה מקומה ראשונה, הכיר ופיתה אותה לשכב עם כולם. הם נכנסו אליה לדירה אחד אחד, כולם שכבו איתה למעט אני, סירבתי. הוא ניסה להפעיל עלי לחץ, מה אכפת לך הוא אמר, היא רוצה ומסכימה. אבל די מהר הוא הבין שאין טעם בנושא, שתיקתי מובטחת להם. בשכונה הזאת ראיתי בפעם הראשונה אדם מת, גופתו הייתה מונחת על ריצפת הבטון ליד המנוף. האיש קפץ ממגדל בבניה, השאיר את נעליו והשעון על הגג וקפץ. ראיתי אותו מוטל על הריצפה וכתם דם קל זלג מראשו, אמרו שזאת התאבדות, רק מתאבדים מורידים את השעון לפני הקפיצה, בדיוק מחוץ לקו העירוב, מעבר לקדושה שעטפה את ילדותי. |