נער מגודל מוצא עצמו בנקודת אל-חזור, מול אישה, הנבדלת מן העולם ומנוהלת על ידו.

מפגש ללא מילים אישיות הופך לאישי בחיבור של גוף לגוף ונפש לנפש, ללא סיבה מוכרת.

הוא מתוודה לרזי החושק והנחשק ונשתל ניצני כמיהה לאהבה,

היא מתוודה לסדקים שנוצרים בתוכה מתוך תחושות רכות שאינן מוכרות לה.

אט-אט נוספות מילים לתוך הביחד המוצנע שיצרו, וסיפורים נקראים ונשמעים בעצב ובצחוק.

הזמן המוליד יום, מביא עימו פקודה חדשה לחייהם.

היא שמצווה ועושה כציווי, עוברת משרה ומקום.

הוא שליבו מלא אותה, נגנז אל תוך זיכרונותיו.

שנים אחרי הפרידה..

נשפטת על מעשים שעשתה מול אנושות חיה ונושמת

וכצופה מהצד, הוא מבתר עצמו, ברגשי געגוע וצער, כעס ומוסר.

קצב היצירה מהיר בתחילה לנוכח הדינאמיקה בין השניים אך איטי ונזיל לקראת סופו.

אהבתי לחשוב אחרי, את נעליה של אותה אישה...לא קל להיכנס למוח שאינו מעובד נורמטיבית,

זרמתי בתוך אוושת נפשו של אותו נער מתוך זיכרונותיי שלי באהבה בוערת.

מה קושר אותנו זה לזה כאשר מדובר בחיבורים שאינם שייכים לטבעי, כביכול?

כמה עוצמה יש לנו בחייהם של הפוגשים אותנו...

גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

סרט של חורף בחוץ ובלב,

כבד...מיוחד...מניב יצירתיות מחשבתית ברגש...

שווה את הנשימה שבצפייה

קייט וינסלט (עבודה רבה לשם המעבר מדמיות רכות שגילמה אל נוקשות מסיבית בתנועה וברגש בדמות הנוכחת)

רייף פיינס

במאי – סטפן דלדריי

2008

123 דקות, בנשימה אחת, ללא הפסקה