יום אחד באתי לבית הורי לעניין מסויים. הבית היה ריק ומסודר. הדלקתי את האור בחדר שמיועד למשחקים של הנכדים ולרגע התחשק לי לקחת את סלסלת הקוביות ולבנות. אח"כ פתחתי את אחד הארונות, לקחתי את מה שלשמו באתי. כיביתי את האור והלכתי.

הרגע הזה בבית הורי גרם לחשוב על המשמעות החינוכית של הסדר. אמרתי לאימי מאוחר יותר שפתאום הבנתי כמה אהבה וכמה הזמנה יש במחווה ה'כמעט בלתי נראית הזאת'. כמה בטחון יש בעובדה שהדברים מונחים במקומם, שקל להתמצא.

עיניה נצצו מדמעות. נו, בטח אחרי שנים של עבודה סיזיפית..

מוקדש לכל ההורים שכואב להם הגב