פגישות אקראיות, מבטים מצטלבים, מחוייכים, מבויישים.

עם הזמן התחילו השיחות הקצרות, הגישושים.

העזת ושלחת לי מייל סתמי, כזה של חג שמח.

מאותו הרגע לא הפסיקו התכתובות.

מצאתי עצמי מחכה למייל שלך בכל יום.

אתה נמצא במרחק נגיעה.

זה פשוט, רק לרדת קומה.

המפגשים הקצרים במדרגות,

הנשיקות החטופות,

המתח המיני שנבנה וגאה וגאה.

לכל פגישה היה טעם מתוק של עוד....

הטרפת לי את החושים במילים,

בדבריך היפים.

בכל פעם ביקשת לגעת,

ואני,

אני פחדתי ממך, בעצם פחדתי מעצמי.

כ"כ הרבה זמן נשארתי רחוקה, לא נתתי להתקרב.

הדפתי אותך בעדינות, ככה, כמו בריקוד- צעד קדימה ושניים אחורה.

עד שיום אחד זה קרה.

העזתי ואמרתי לך כן.

נפגשנו מחוץ ליומיום. בלילה.

שם, אותו בר אפלולי, לא יכולנו להפסיק לגעת.

רצית עוד.

ושוב הפחד.

זה שמניע אותי, זה שמונע אותי מלבוא אליך.

מתחבטת, מתלבטת.

זה לא הדבר הנכון בשבילי עכשיו - לא איתך.

יותר מידי מילים.

החלטתי שאני עוברת למעשים.

הזמנתי אותך אלי.

חששתי מאוד, רציתי לבטל ברגע האחרון,

מאוחר מידי....

הגעת.

היה נעים להרגיש נחשקת, מנושקת, מרוגשת.

לא נשארת לישון.

טוב שכך, אני צריכה מרווח נשימה.

לאט ובזהירות, שלא לקרוע את החוטים הדקים בינינו.

והרי ידעתי שיקרעו.

הם נקרעו...

מאז רק בליל של אירועים, מחשבות, שעוברות בעיקר עלי.

תוכן?

לא יצקת לתוכי.

עכשיו יודעת שפחדת ממני.

מהחוזק, מהעצמה, מהיופי, ובעיקר מהחיות שבי.

הרי הכי פשוט בעולם לבלוט בין צבעים דהויים.

ואני?

אני קשת בענן.

פחדן...