נָתַתִּי יֹפִי לְפַשְׁטוּת זוֹ. וְאַתְּ כְּמוֹ בְּשִׁיר מְחַבֶּרֶת אוֹת לְאוֹת מְצַמְצֶמֶת אֶת הַמִּלִים מְרַכֶּזֶת אֶת הַשּׁוּרוֹת.
וְהַרֶוַח בֵּין גוּף לְגוּף מִתְקַצֵּר כְּכָל שֶׁהַמַּבָּט מַעֲמִיק יוֹתֵר.
וּמוּדָעוּת זָחֲלָה בְּאִטִּיּוּת מַכְאִיבָה בְּכִּוּוּנֵי הָרוּחַ לֹא נִשְאֲרוּ סְפֵקוֹת. אַתְּ נוֹתַרְתְּ שִׁיר. |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אחרי הכל את שיר
מילים: שלמה ארצי
לחן: שלמה ארצי
אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אישה חיה,
אבל את שיר קיים.
והוא עטוף מילים,
מילים ומנגינה,
וקצב מסויים,
אחרי הכל - את שיר קיים.
אז לפעמים כשקר לי,
בשקט מתיישב איתך,
ושר בלי מילים -
אני שר לי.
אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב.
כל המילים שאת לחשת בי,
כל המילים שאת לחשת -
הן שיר עכשיו,
אוהבת, ועוד מה
שחשת בי,
מילים, מילים, מילים בשיר נכתב.
אני קרוב בשיר
כמו הנשימה,
באהבה נפתח,
ונסיים במה?
ונסיים במי?
אולי בך, אולי בי?
אולי בלי מילים,
אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי
http://www.youtube.com/watch?v=WfzL8cnuJV0
תודה לך מכל הלב.
ותמיד אני שמח שאת באה לבקר.
וואוו איזה תגובה. ולא נתרו לי מילים להודות לך. אלה לומר תודה, תודה, תודה.
ואכן נותרו המילים להרהר בהן
תודה.
מאיר -
אין עליך
כמה יופי ופשטות בשירך
והיא מחברת אות לאות
מצמצמת מילים
וְהַרֶוַח בֵּין גוּף לְגוּף
מִתְקַצֵּר כְּכָל
שֶׁהַמַּבָּט מַעֲמִיק יוֹתֵר.
אַתְּ נוֹתַרְתְּ שִׁיר.
מיוחד ויחודי השיר
וכמו ברוב שיריך - הסוף מדהים
ונותר לי להגיד WOW
לפחות נותרו המילים לשוב
אליהן ולהרהר.
מודעות מכאיבה כמה נכון
כמה ברור
וכמה נוגע השיר שלך
נראה לי שיש במודעות יותר מהטוב.
אם כי לפעמים זה נראה רע ואפילו מאוד.
תודה .
תודה לך,
מקרב לב על ביקורך.
*
באה לבקר
קוראת פעם אחת
ושוב עוד פעמיים
לוגמת את המילים
כמו שאיפה ונשיפה
כמו אוויר צלול.
למאיר
אתה כותב נפלא.
איזה יופי.
תודה לך מקרב לב.
" וְהַרֶוַח בֵּין גוּף לְגוּף
מִתְקַצֵּר כְּכָל
שֶׁהַמַּבָּט מַעֲמִיק יוֹתֵר"
ובכל זאת... נוגע כמו הרוח על אף היותו רק שיר.
תודה לך.
ותודה שבאת לבקר.
נָתַתִּי יֹפִי
לְפַשְׁטוּת זוֹ.
וְאַתְּ כְּמוֹ בְּשִׁיר
מְחַבֶּרֶת אוֹת לְאוֹת
מְצַמְצֶמֶת אֶת הַמִּלִים
מְרַכֶּזֶת אֶת הַשּׁוּרוֹת.
וְהַרֶוַח בֵּין גוּף לְגוּף
מִתְקַצֵּר כְּכָל
שֶׁהַמַּבָּט מַעֲמִיק יוֹתֵר.
וּמוּדָעוּת זָחֲלָה
בְּאִטִּיּוּת מַכְאִיבָה
בְּכִּוּוּנֵי הָרוּחַ לֹא
נִשְאֲרוּ סְפֵקוֹת.
אַתְּ נוֹתַרְתְּ שִׁיר.
"אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אישה חיה,
אבל את שיר קיים."
ישר קפץ לי לראש...
אבל חוץ משלמה ארצי, שזו חולשה שלי (כל אחד צריך חולשות, לא?)
מצאתי בשיר כמה דברים.
נהניתי מהתיאור של הצמצום, המיצוי וההתקרבות, בין המילים ואז בין הגופים. איך שהקרבה מושגת באמצעות העומק של המבט.
כמובן האכזבה של הסוף. היא נותרה שיר. אבל גם בשיר יש יופי, שאתה נותן בפשטות.
תודה
תמר