הגיע יום הגיוס של ליאון, הוא היה הראשון שצה"ל קרא לו, הוא היה מיועד לממר"מ.

ליאון הגיע לבקו"מ יחד עם חבריו והוריו על מנת להתחייל, 3-4 שעות והופ . . . ליאון כבר חייל בדרכו לבסיס הטירונות אי שם בדרום הארץ.

חודש לקח לליאון עד שקיבל חופשה ראשונה מהטירונות, וגם זה בקושי ...

הטירונות היוותה עבורו טראומה נפשית ופיזית. נכון, שזו לא היתה טירונות כושר קרבי, אלא טירונות כ"מ, שמסע האלונקות הכי ארוך בה היה 5 ק"מ, עם הפסקות,

אך כאחד שלא היה רגיל למאמץ, ולא רגיל למשמעת צבאית הטראומה היתה גדולה, שעות השינה הפכו למצרך יקר מאוד, הטרטורים הפכו להרגל קבע בינו לבין מפקדיו בצבא, כמעט על כל דבר קטן, נהנו המפקדים להתעלל בליאון, ולהשאיר אותו שבת אחרי שבת בבסיס, על מנת "ללמדו" משמעת צבאית מהי. עד כדי כך היה המום ליאון מהטירונות ומההסתגלות לנשק ("החברה הראשונה שלך", כך קראו לו המפקדים בצבא), עד שבלילה הראשון שישן בבית הוריו, לאחר שחזר מהטירונות, ישן במיטה עם אותה "חברה", כמובן, לאחר שנעל אותו לרגל המיטה וחיבק אותו בזרועותיו כל הלילה.

לא צריך לרחם עליו יותר מדי, כל שבת שנשאר היה בבסיס, היו מגיעים הוריו לבקרו בבסיס על מנת להביא לו את ארוחת השבת שבישלה אימו ("אם לא תבוא הביתה, הבית יבוא אליך", כך נהג לומר לו אביו), אפילו פעם אחת הביא לו אביו את הרדיו דיסק שלו, עם דיסקים חדשים שהוזמנו באופן מיוחד מארה"ב, וטרם יצא לו להקשיב להם.

השבת הראשונה זכורה לליאון באופן מיוחד, מפני שאותה שבת לא ישן קרוב ל- 24 שעות.

ההשכמה בבסיס הטירונות היתה ברוב המקרים בסביבות השעה 6:00 בבוקר, במקרה ולא שמר את השעתיים האחרונות של שמירת המאהל, אחרי כן לו"ז צפוף עד השעה 13:00 בו התבשר שיוכל לצאת סוף סוף שבת, ההתרגשות היתה גדולה.

כרגיל בשישי בערב יצאו כל החברים למועדון הרגיל שלהם, מועדון באזור הקניון ברמת גן (יכול להיות שכבר נסגר, אבל מה זה חשוב), וחזרה הביתה בסביבות 6 בבוקר.

ליאון נפל למיטתו, כמובן עם הנשק, כפי שסיפרתי קודם לכן, והתעורר ב- 20:00 בערב. חתיכת שבת זאת היתה.

חודשיים לאחר גיוסו לצה"ל התחיילו גם צחי וקובי, שניהם הגיעו לבסיס טירונות קרבי, ככל הנראה לפני גיוס ליחידה קרבית, שם כבר יציאות היו דבר שיכולת לחלום עליו, וכמובן להשתדל לא לספר על החלומות האלה לחבר'ה מהיחידה, כי היו צוחקים עליך.

השבתות שהם יצאו לא תמיד היו חופפות, לכן, ברגע שנפלה שבת שאחד מהחברים היה נשאר בבסיס, דאגו שאר החבר'ה לבקרו, ואם אפשר היה (כמובן מפאת מקום במכונית), גם להביא את החברה שלו אליו.

חצי שנה מאוחר יותר התגייס גילי לצבא, שם הכיר גילי את מתי וגור, הם שירתו יחד על אותה ספינה,

ובשבת הראשונה שיצאו הביתה הכיר גילי לחבריו את מתי וגור.

הם לא התגוררו באותה שכונה שגרו בה כל השאר, אלא בעיר אחרת, והיציאות של יום שישי כבר החלו לכלול ארוחת ערב מרוקאית אצל אמו של מתי, ואחר כך לבישה של "החליפה של האיומים", כפי שהיה אומר מתי, ונסיעה לעיר הגדולה לבלות.

כך היה קרוב לשנה מגיוסו של ליאון לצבא.

ואז החל מפנה מסויים ביחסו של צחי לליאון, מפנה שלא כל כך היה ברור מי התחיל אותו, ומדוע, אך בערך באותו זמן, שהתגייס עומר לצבא (הוא היה חולה אסטמתי קשה, לכן הוצב בתל השומר), החלו הקליקות להתעצם, צחי כבר פחות ופחות היה מתקשר לליאון, עומר, שהכיר את מתי וגור דרך גילי, היה יוצא איתם לבלות, ומשאיר את ליאון לצאת עם חברתו לבד, לא שזה כל כך הפריע לו, אבל אתם

יודעים . . . בכל זאת חברות של שנים, לא כל כך מהר זורקים לפח.

ליאון היה מבלה המון זמן אצל חברתו גלית, היה מגיע אליה בשבתות, נשאר לישון אצלה, ובסוף השבת

היה חוזר לבסיס. הוריו לא כל כך אהבו את הרעיון, ואט אט, גם חבריו החלו להתרחק ממנו, לא כל כך ברור למה. יש לציין שמדי פעם החבורה היתה נפגשת ליציאה, אבל החוט המקשר ביניהם היה דווקא עומר, הוא היה זה שיוזם את ההתקשרות בין כולם, והוא זה שהיה קובע את המקום, אפשר היה לקרוא לו קונטרול-פריק.

ואז באותה שבת, הגיע טלפון מצחי, אל דירת הוריה של גלית, וביקש לדבר עם ליאון, ליאון היה די מופתע מקבלת שיחת הטלפון הזו (בכל זאת, עברה אולי שנה מאז דיבר איתו בפעם האחרונה), ולקח את שפופרת הטלפון אל אוזנו.

השיחה היתה קצרה וקולעת, לא היה בה שום “מה נשמע”, שום שיחת חולין שמתחילה ב "היי מה העניינים", היא התחילה ב "היי, גור התאבד, ירה לעצמו כדור בלוע, ההלוויה מחר בצהריים, אם מתחשק לך, אתה יכול להגיע, בית עלמין ירקון", שתיקה רועמת היתה על הקו, לא היו הרבה דיבורים, רק "בסדר, אני אגיע, בטח שאגיע"

המשך יבוא . . .