לפני זמן קצר הסתיים התחקיר של ניב רסקין בתוכנית "עובדה" על משפחת אורטיז מאריאל - משפחה משיחית שבנה נפצע מחבילת נפץ שנשלחה לביתם, ככל הנראה כמחאה על פעילותם המשיחית בעיר. זיפזפתי עם תחושה עצובה ומוזרה אחרי שאילנה דיין - אחת הדמויות השנואות עליי ביותר בטלוויזיה בישראל, בגלל עלילת הדם על סרן ר' - הקריאה את הצפוי להמשך התוכנית: מיד לאחר כתבה על משפחה שהחליטה לגדל בביתה את ביתם הלוקה בתרדמת, תשודר כתבה על עברי לידר, "מוזיקאי ייחודי המייצג קהילה שלמה". בערוץ שלוש הבליחה לשנייה דמותה של יעל בר זוהר בסדרה חשופים, עוד כמה לחיצות על השלט ואני על נושאת מטוסים בנשיונל ג'אוגרפיק.

שם, בחמש הדקות בהן צפיתי לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור הזה, התמקדה הסדרה בקבוצה של כעשרה חיילים, נוצרים טריניטיאנים (כך זה תורגם), הנוהגים לקיים טקס תפילה בימי ראשון באנייה. הסרט אמפתי מאוד כלפיהם, וגם כלפי התלונה של מי מהם על כך שלפעמים חבריהם לשירות לועגים לטקס האקסטרווגנטי של זרם נוצרי זה. ואז הבנתי את התחושה המוזרה שאחזה בי אחרי הצפייה ב"עובדה". תופתעו, לא גיליתי את ישו. גיליתי שמבחינת ממסד הטלוויזיה בישראל - אני שקוף.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הטלוויזיה בישראל איננה חפה מערכים ומאידיאולוגיה. "עובדה" היא אמנם מס שפתיים של קשת לרשות השנייה, אבל גם בתוכניות יותר פופולריות זה קיים. האינדוקטרינציה של "ארץ נהדרת" היא לא סוד. גם השיח שבו מתקיימות תוכניות כמו "כוכב נולד", "החיים זה לא הכל", "המרוץ למיליון" וכמובן "האח הגדול", מלא בערכים ובאידיאולוגיה. להפקה יש לפחות שתי הזדמנויות להתערב מבחינה ערכית, תת מודעת, בתכנים - אפילו בריאליטי: בבחירת השחקנים ובעריכה.

אנחנו אוהבים לצקצק על הרדידות של הפריים טיים בישראל. הוא אכן רדוד, אך כאמור אינו חף מערכים. יש את מה שנמצא מעל פני השטח: החסכמים שהותקנו בבית האח הגדול בעונה הקודמת הם אמירה אידיאולוגית, קונצנזואלית ככל שתהיה. ויש כמובן יותר מזה.

הכתבה של רסקין בעובדה לא היתה כתבה עיתונאית במובן הסיקורי של המילה. היא היתה מלאה בפרשנות של הכתב - ואם לא שלו אז של צוות התוכנית. זה ניכר קודם כל בזוויות הצילום, תאורה ועריכה. משפחת אורטיז הוצגה כמו שהיא - זוג חביב עם ילד כדורסלן שאפתן. מנגד הוצג חרדי אחד, עיתונאי ב"המודיע" נראה לי, שבא להסביר מה יש לאנשים נגד המשפחה החביבה הזו - או במלים אחרות מה היה בראש של החוליגנים ששמו להם פצצה בבית. עם בני משפחת אורטיז המצלמה בגובה העיניים, התאורה ביתית וחמימה. עם החרדי - המצלמה בגובה השולחן, סטייל מצלמה נסתרת למרות שמדובר בראיון גלוי לכל דבר ועניין, התאורה בעייתית בכוונה. העריכה בוטה לא פחות. "הם המחבלים האמיתיים", משתפך העיתונאי החרדי; "הם ניסו לרצוח אותנו", דומעת הגברת אורטיז. והקאט הזה חוזר על עצמו ארבע פעמים. תרגילים זולים שעיתונאית כמו דיין צריכה להתבייש שהם קיימים בתוכנית שלה. לבסוף - ניתן למנות את בחירת המרואיין החרדי: צעיר נרגן, עם טיעונים לא משהו. רסקין מסביר שהחרדי בא להציג תפיסה ואין קשר בינו לבין המטען, אבל רדידות הטיעונים שבפיו מוכיחה שלא היה ניסיון כן להבין את "הצד השני".

"הצד השני" זה אני. אם היו שואלים אותי למה משפחת אורטיז החביבה ראויה להוקעה, הייתי מסביר זאת טוב יותר. "אני בטוח שמי ששם את הפצצה הוא דתי, כי לחילוניים לא איכפת במה אני מאמין", אומר אורטיז האבא, והכתבה של רסקין היא ההוכחה שהוא צודק.

במשך אלפי שנים רוו דברי ימיה של הדת היהודית מבריחה מהמיסיון הנוצרי. מדינת ישראל היא צדק היסטורי, תוצאה והמשך ישיר לאדיקות יהודית דתית שגבתה מחיר דמים מבני עמנו. אך היא טמנה בחובה גם תמורה - הישרדות הדת היהודית עלי אדמות. המיסיון תמיד היה אויב הדת היהודית, והוא עדיין כזה. גם כשהוא לובש צורה של משפחה חביבה מאריאל.

הליברליזם הביא איתו סבלנות דתית שבתורה הורידה את מינון תופעת המיסיון. הרדיפות הגלויות נפסקו. נשארה אותה משפחה מאריאל שבאמת לא מסתירה כלום (בניגוד לטענה של אותו כתב חרדי): כשהם באים לנער או איש יהודי ומנסים לשכנע אותו בהיותו של ישו בן האלוהים, הם הולכים עם קלפים פתוחים. ובעידן הזה, של טלוויזיה רדודה ומשטמה נגד הדתיות היהודית, קל ליפול בקסמם של הזוג אורטיז - אנשים מלאים בתחושת שליחות, חיזיון נדיר בישראל הצינית של ימינו (מתנחלים לא נחשב, הם בני השטן). הפוסט מודרניזם זימן למיסיון קורבנות קלים. לא צריך אינקוויזיציה, יש את ניב רסקין.

המציאות, נטולת הציניות, שצריכה לעמוד לנגד עיניו של מי שפוגש את משפחת אורטיז או את דומיה ברחוב (או סמוך לתחנת רכבת צפון, שם שוכנים משיחיים דרך קבע), היא שכל יהודי הוא חלק מהעם היהודי. ברוב המקרים אין לזה משמעות בחיי היומיום של הפרט. אבל בשיחה עם ממירי דת כל יהודי צריך להכיר בהיותו חוליה אחת קטנה בשרשרת ארוכה. זה תפקיד עם אחריות. כל מה שדורשת ההיסטוריה היהודית ממי שפוגש את הזוג אורטיז ברחוב זה לחייך אליהם באדיבות ולסרב לקבל את הפלייר. כי יהודים לא משתפים פעולה עם המיסיון. אולי, כמו שאיבחן מר אורטיז, הדברים שכתבתי באמת מזיזים רק לאנשים דתיים. אבל מה בסך הכל מבקשים כאן הדתיים מאחיהם? תחושת סולידריות והכרה בכך שהזר הוא זר ושהמיסיון הוא אויב.

גם בכתבה ששודרה לאחר מכן, על עברי לידר, היו ערכים. לא צפיתי בכתבה, אבל די בקדימון של אילנה דיין ובמלים "מייצג קהילה שלמה", כדי להבין שבעיני ההגמוניה הטלוויזיונית בישראל יש קהילות שיש להן זכות קיום, זכות גאווה, זכות לשבטיות ולעוינות כלפי הזר. אלה ערכים. זו אידיאולוגיה. ולמי שמאמין בה יש את מלוא הזכות לשדר אותה בפריים טיים.

אבל הערכים שלי, האמונות שלי, לעולם לא מוצאים ביטוי בפלטפורמות כמו "עובדה". אף פעם לא ראיתי כתבות תחקיר על נושאים כמו קורבנות המיסיון בארץ, שמנתק נערים ממשפחותיהם. באותו הקשר של הכתבה ששודרה היום, לארגון יד לאחים שהוזכר בה יש חומר נפץ עיתונאי על נשים יהודיות שמדוכאות על ידי בעליהן הערבים עם ילדיהן. אבל דברים שכאלה לעולם לא מוצאים את דרכם לפריים טיים.

לא ראיתי כתבה שמציגה באור חיובי תופעה כלשהי הקשורה למפעל ההתנחלות - החינוך, החקלאות, הבניה, וכן - גם אהבת הארץ. עברי לידר הוא מוזיקאי מוערך, אבל אריאל זילבר הוא ליצן החצר. רק בגלל שהוא חתך ימינה. ערכיהם של המתנחלים - כאידיאולוגיה ולא רק כפרגמטיזם מדיני - מדברים אל ליבם של הרבה יותר ישראלים מאשר ערכיה של הקהילה ההומולסבית.

ערכי אהבת האדם שוטפים את המסך בוקר וערב. אבל מה עם ערכים אחרים שהם נחלת החברה הישראלית: אהבת הדת והאל, אהבת המולדת, אהבת המדינה כיהודית וציונית.

אותה אמפתיה שהופגנה כלפי החיילים בנושאת המטוסים לעולם לא תופגן כלפי פרקטיקה דתית יהודית אורתודוכסית בישראל. זו אקסיומה שאין לערער עליה.