אתה יודע, כשהתחלנולרקוד שם יחד - שמחתי, במיוחד כשכל שאר החברים הצטרפו. רקדנו לפניה, היא לבשה שמלת כלה לבנה -בָלובן האין סופיופניה האצילות שימחו את ליבותינו עד למאוד. שרנו לפניה אלף ניגונים, ושלושת אלפימשל סיפרנו לה, בחרוזים. הכל היה כה יפה, כל-כך חלומי, וכבר חשבתי - אולי עכשיוהיא כבר תצטרף אלינו, ועמה בעלה, המלך הקדום, הקדום מכל... עד שלפתע, בלא ידיעתך, התאהבת במשהו אחר, ואולי תמיד זה היהכך. הריקוד עצמו הפך משאת חייך, תנועות גופך הפכו גמישות יותר וגווך התקמר בהמוןקימורים. רקדת יפה מכולם, מכל מה שהכרנו. אט אט המעגל התעגל סביבךָ, סביב תנועותיךהגמישות, והיא נעזבה בצד. ואנו, לכפר על אהבתנו אותך, אמרנו לעצמנו - פשוט שאיןשמח בריקודך יותר ממנה שהרי כל ריקודך למענה. ואף אתה החילות לשכוח אותה, אך אמרתבלבבך - אם היא רוצה רקדן שכמוני אזי אני חייב להתייחס לתנועות גופי גם-כן. הזמן עבר, פניה החלו להאפיר וקסמה התפוגג. הסומק, שחזרללחייה כשהתחלנו לרקוד לפניה, חדל מלהיות כה מופלא. ופתאום כשמלכה אחרת עברהלפניך, לקחת את לבושי ריקודיך והלכת איתהּ, שכחת את האמת שחיפשת, שכחת את התמימותוהגדלות, ויותר מכל, שכחת את המלך, אותו מלך שלמענו רקדנו לפניה. בכיתיעליך יותר מלילה אחד, נזכרתי באותם ריקודים ראשונים שרקדנו יחדיו, איך שימחת אותהיותר מכל בבקשתך הכנה להפוך אותה שמחה, צעירה. בכיתיעליך יותר מלילה אחד, יותר מיום, ובכיתי גם עליי, על שריקודך השכיח ממני אותה. בכוחותדמעותיי באתי שוב לפניה, לפני אותה מלכה זקנה מכל, ועם זאת, צעירה מכל וביקשתימחילה. החיוך המבויש שב אל זווית פניה, הסומק חזר ללחייה. וכעת, כשכבר חזרתי,רציתי לכתוב לך - איש הקרקס הגדול, האיש שאוֹהַב, ולא בגלל ריקודיך, כי-אם משוםכּנוּתך שהביאה אותך לריקודים הללו - ולספר לך את כאבי, את חלומותיי שנעלמווחזרו... אוליתחזור אלינו, כפי שמגלים חלומותיי. ואולי כתבתי זאת רק משום שלא יכולתי לשתוק. אוהב. |