הפסיקו לפנות את הזבל. עוד מעט יבואו ג'וקים, עכברושים. החתולים ישמינו ועד החורף אי אפשר יהיה למצות את הריח מהמדרכות. המאבק צודק. המאבק לא צודק. לפעמים אין ברירה והזבל נערם. גם אצלנו. 

לפעמים צריך לצאת לשביתה כללית אישית. להפסיק להיות פוסית, להיות ארוזה במידה הנכונה, להכיר את השרירים שלך כולל הקטנים, לחייך לישבן שלך ולקבל אחוזי נכות על חירשות מהגרגורים שעולים מהבטן הריקה שלך. 

 לקרוא את הדברים הנכונים, לחשוב מחשבות אורבאניות מתוחכמות, לשריין הברקות בתזמון של שעון קוקייה שוויצרי, לשתות אלכוהול כאילו בטי פורד זה מוסך למכוניות במקום מוסד גמילה. לגדל חברים שווים, ללכת על נעלי דה סאד, לדעת מילים כמו אקספוננציאלי – ארכיטיפי – אמאשכבגבס.. 

לתת לזבל להיערם. עוגת שוקולד. ספר במשקל נוצה. יום ללא כפיפות בטן. יום ללא מילים. יום ללא ציקלמט. יום בלי אלכוהול. יום בלי סוטים. יום בלי תעלת בלאומיך במוח שלך. יום בלי כלים, כביסה, קיפול, שכפול, עלי בייבי. או בייבי. 

להוציא את המילים מהפה בלי עיצוב, לחייך בלי מאמץ, להגיד לא ולהתכוון לזה, להגיד כן ולחייך לזה. להוציא את האצבע מהעכוז ול ה ת מ ת חחחח. 

בתום השביתה יערכו דיונים. יספרו בדיחות על החתול שרדף אחרי הזנב של עצמו עד שהוא נכנס לעצמו לתחת ונעלם, כמה טפיחות על השכם. נסתכל במראה לראות אם במקרה גדל לנו שפם הסתדרותי. ננשום לרווחה וננסה שוב להיות יפות אבל בנוח. גוף נוח ולא סובל. חברים שאנחנו רוצים לענות להם, מקומות שבאמת רצינו להיות בהם. נכנס למקלחת ונשטוף את המיץ של הזבל.

עד השביתה הבאה.