0
אנשים נוטים לחשוב משום מה שלאונרד כהן הוא זמר קנדי. ובכן, הם טועים.
הוא לא זמר קנדי, הוא אינו משורר יהודי ועדיף להפסיק לזרוק ניחושים לחלל האוויר לפני שהמילים בודהיזים, בריטון ומגבעת ייאמרו. כי לאונרד כהן אולי גם כל זה, אבל אלה עניינים תפלים וחסרי משמעות, משום שלאונרד כהן הוא קודם כל הבטחה. הבטחה למה שמעולם לא נהיה. כמו מזון אורגני ל-2008, לאונרד כהן הוא תווית האיכות לשנת 2009. גם אתם לבטח מכירים רק שורה וחצי מהשיר "סוזן" ויודעים במעורפל שאחרי שנקח את מנהטן תגיע תורה של ברלין, אך זה לא מונע מכם לקרוא בשקיקה על מסע הההופעות הנוכחי שלו ולומר לחברים בעבודה שגם אתם שוקלים בכובד ראש להגדיל את המינוס כדי לשמוע את כהן בפריז. ואז אתם מלהגים משהו על כך שבכל זאת מדובר בהזדמנות האחרונה לראות את האמן האדיר הזה ולשמוע את הללויה, למרות שאתם בבית בכלל שומעים גלגל"צ, ואם כבר הללויה, תמיד העדפתם את הגירסה של ג'ף באקלי. אולם, כאמור, אין זה מונע מכם להרגיש כחובבי כהן מושבעים, וחשוב מכך - להבהיר לסביבה שאתם כאלה, משום שלאהוב את לאונרד כהן זה כמו לאהוב גבינת קממבר, זה ממש לא הטעם שלנו אבל הפוזה מחייבת. אז אנחנו אומרים לעצמנו שקול סדוק זה דווקא יפה ובכלל לא צפרדעי, שהיבשושיות של שיריו היא דווקא יתרון כי פחות זה יותר, ושהמילים היוצאות ממנו ממש הופכות לנו את הקרביים, למרות שאנגלית אף פעם לא הייתה הצד החזק שלנו. אך למען האמת, אין לדברים הללו חשיבות, כי אנו לא זקוקים ללאונרד כהן על מנת שינעים את זמננו עם קול ענוג ומילים וירטואזיות. לשם כך יש לנו את מירי מסיקה ואת מאיר אריאל זצ"ל. |