מוג'ית איתי מאז שהייתי בת 23. כל החיים היו לי חתולים, אז כשעברתי לדירה הראשונה שלי זה היה טבעי לגמרי שהיא תבוא איתי. היא נולדה בארון של ההורים שלי, לאמא סיאמית ואב לא ידוע. מראש הודעתי שאקח מה שיוולד. הייתי בטוחה שיצא איזה גורון אפרפר יפה עיניים, בכל זאת, אמא סיאמית. יצאה מוג'ית. אבל התחייבות זו התחייבות. אמא שלי קראה לה גארפילד, אבל שם החיבה שהמצאתי באקראי נדבק אליה.

בילדותה הייתה מרוקאית לא קטנה, ותקפה כל מה שזז, כולל אותי. היא עברה איתי דירות, נסעה איתי במכוניות (הדשבורד האחורי היה חביב עליה במיוחד, לתדהמת האנשים ברמזור), ואפילו נעלמה פעם לששה עשר יום. פרסמתי מודעה בעיתון, תליתי מודעות בשכונה, חיפשתי במקומות שלא ייאמנו (מישהו מכיר את מגדל החיות באונ' ת"א? שלא תדעו) והתפללתי וקיוויתי. כולם התייאשו חוץ ממני. והיא חזרה. רזה, רעבה וצמאה, אבל חזרה. היה לה פתק עם הכתובת על הקולר, והוא היה מפורק כשהיא הגיעה. יכול להיות שמישהו החזיר אותה. עד היום אני לא יודעת. היא פשוט חיכתה ליד הבניין. 

עד לא מזמן היא הייתה בריאה למדי. לפני שבועיים חטפה צינון קל. היא לא אכלה ונראתה רע. הגענו לווט לקבל זריקת אנטיביוטיקה, כדי למנוע זיהום חיידקי משני, בגילה זה מסוכן. היא הייתה מיובשת והוא נתן לה נוזלים, ועל הדרך לקח לה בדיקת דם, כדי לבדוק שהכליות שלה מתפקדות. בדיקת הדם יצאה כשל חתול צעיר, מה שדי הפליא אותו. גם האזנה לריאות שלה העלתה שהן נקיות. רק צינון קל.

אחרי האינפוזיה היא התאוששה למדי, אבל לאחר מכן שוב חלה הידרדרות. בדיקה נוספת העלתה שהיא לקתה בקליצי וירוס, שגורם לשלפוחיות בפה ובאף, ושהקשה עליה לאכול או לשתות. סטרואידים קלים (בגילה זה כבר מסוכן) לא הועילו, והיא המשיכה להרגיש רע.

אתמול, כשבאתי מהעבודה, היא נראתה די גרוע ולא ממש הצליחה לשתות אפילו. אמרתי לה שבבוקר נלך לווט שוב.

בבוקר הייתה שמש נעימה והיא ביקשה לצאת. יש לה מקום קבוע בגינה והרשיתי לה. שתיהנה קצת לפני הווט.

כשבאתי לקחת אותה משם היא לא הייתה. חתולה זקנה עם הֶרְגֵּלִים, מאוד מוזר. חיפשתי אותה שעה ארוכה - זה לא שהיא יכולה לקפוץ מעבר לגדר, היא כבר זקנה מדי בשביל זה, וכלום. הלכתי לעבודה.

בצהריים חזרתי לחפש אותה שוב. עד שירד החושך חיפשתי בכל פינה בגינה, אבל מי שיש לו חתול יודע - כשהם רוצים הם יכולים להיעלם כך שלא ימצאו אותם בשום אופן. רק כשבא להם הם יוצאים ממחבואם, מתמתחים בהתפנקות ובאים להתחנף.

החושך ירד ונעשה די קריר ומוג'ית לא באה.

אני חושבת שהיא החליטה למות. אם זה באמת כך (ובכלל) אני אסירת תודה לה.

שליוותה אותי במשך 18 שנים, שהייתה שם בשבילי כמעט תמיד (בכל זאת, לפעמים הייתה מתעצבנת או נעלמת), ושחסכה ממני את ההחלטה אם להרדים אותה. ושהיה לה האומץ והכוח (והאינסטינקט. חתולים יודעים) לעשות את זה בעצמה.

יש בי עוד תקווה שהיא פתאום תופיע, תשרוט את הדלת ותבקש להכנס, אבל אני יודעת שלא.

היי שלום חתולה שלי. אני אוהבת אותך.