(משובש קלות בגלל ההעתקה מ PDF)

--------------------------------------------- 

28 בדצמבר 2008
ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט
שר הפנים, מר מאיר שטרית
שר הבינוי והשיכון, מר זאב בוים
הנדון: תגובה לדו"ח הועדה להסדרת התיישבות הבדואים
שלום רב,
1. אני מתכבד לפנות אליכם בשם המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב (להלן: המועצה). זאת, על
מנת להבהיר את עמדתנו בנוגע לדו"ח הועדה להסדרת ההתיישבות הערבית בנגב, בראשות השופט
אליעזר גולדברג (להלן: הועדה) לקראת דיוני הממשלה שיעסקו בדו"ח.
2. יוער, כי התגובה אינה מלאה, ואנו ממשיכים ללמוד את הדו"ח. ויודגש, כי המועצה אינה מדברת בשם
בעלי הקרקעות- בכפרים ומחוץ להם- וראוי כי הדיאלוג בענייני הקרקע יתנהל עמם.
מבוא
3. המלצות ועדת גולדברג עשויות, אם תתקבלנה, להוות בסיס לשינוי במדיניות הממשלה ביחס לאוכלוסיה
הבדואית. הועדה המליצה לאמץ מספר עקרונות חשובים, העשויים ברמת ההצהרה לתרום לשיפור מצבה
של הקהילה הערבית בנגב, ביחס למדיניות שנהגה עד כה.
4. ואולם, במעבר מהתווית העקרונות למלאכת היישום כשלה הועדה כשלים חמורים. חמור מכך, היא לא
הלכה בעקביות ובאומץ בנתיב שהתוותה היא עצמה. על כן בסיכומו של דבר, מהוות המלצותיה כמכלול
אכזבה מרה לקהילה הערבית בנגב, מאחר ואינה עונה לו על מקצת הצרכים של בני הקהילה. הציפייה
למפנה של ממש במדיניות הממשלה, המתגשם הלכה למעשה, נכזבה, והנתיב המעשי לפתרון הסכסוך
לא נסלל.
5. בהמלצות המעשיות בנוגע לפתרון סוגיית הקרקע, כפי שיובהר, מוצע לשעתק אחדים מהמנגנונים
והשיטות שכשלו בעבר. הועדה אף מוסיפה עליהם מנגנוני אפליה חדשים.
6. בהמלצות המעשיות באשר ליישום ההכרה בכפרים, אומץ עיקרון ההכרה כדרך לפתרון הסכסוך, דבר
שנודעת לו חשיבות היסטורית. ואולם, בד-בבד חסרה המלצה חד-משמעית באשר לדרך מימוש ההכרה
בכפרים ספציפיים. העיקרון הראוי מסויג בסייגים רבים, שחלקם עלולים להביא לעיכוב ניכר של
מהלכי ההכרה או אף להכשלתם.
7. אין בדו"ח הועדה המלצות ברורות באשר למימוש הליכי השיתוף בתכנון, ונעדרות בו המלצות
קונקרטיות באשר להבטחת שירותים ותשתיות ולהאצת הפיתוח הכלכלי.
8. כבוד השופט גולדברג הבטיח במסיבת העיתונאים בה הוכרז על הגשת הדו"ח לממשלה כי הועדה
התוותה "פתרון מקובל וישים". לצערנו, הפתרון המוצע אינו מקובל ואינו ראוי – ולשיטתנו אף אינו
ישים.
2
נקודות אור
9. ברצוננו לציין לחיוב את משימת הועדה, שנתבקשה להתמודד עם פתרון סוגיות ההתיישבות והקרקע
כמקשה אחת. הועדה השכילה להאזין בקשב רב לציבור הערבי בנגב, על כל גווניו, וכן לכלל הנוגעים
בבעיה, ולהעמיק בסוגיה. חברותם של אישים ערבים בוועדה ראויה להערכה (אף שלטעמנו ראוי היה
לכלול בה נציג של הכפרים הבלתי מוכרים).
10 . מספר קביעות שקבעה הועדה במישור ההצהרתי הן חשובות:
א. הועדה הכירה בכך שמדיניות הממשלה עד כה שיקפה גישה בלתי ראויה ובלתי מועילה,
והצהירה כי ראוי לראות בתושבי הנגב הערבים אזרחים שווים, ולהתחשב בצרכיהם.
ב. הועדה מכירה באזרחים הערבים כתושבי הנגב, לא כ"פולשים". לדאבוננו בנסיבות הקיימות,
זהו מפנה שראוי לציין לחיוב.
ג. הועדה מכירה ב"ניוד כפוי" לאזור "הסייג", שהוחל על האזרחים הערבים בנגב, כאחד ממקורות
הסכסוך. ההכרה בכך מסיימת שישים שנות התכחשות לאמת.
11 . אחדים מהעקרונות שאימצה הועדה באשר לפתרון הרצוי בנגב הנם חשובים ומועילים:
א. הועדה מציינת, כי פתרון סוגיית התביעות על הקרקעות היא לב הבעיה בנגב, וכי ללא פתרון
סוגיה זו, לא תהיה תקומה לכל מאמצי הפיתוח באזור - ביישובים המוכרים, באלו הנתונים
בתהליכי הכרה ובאלו שטרם הוכרו.
ב. הועדה מכירה בכך שהפתרון העיקרי להסדרת ההתיישבות הוא הכרה בכפרים, ודוק: הכרה ולא
"הקמה".
ג. הועדה מכירה בכך שנחוצה "הלבנה" של מבנים שנבנו ללא היתר, שאחרת מדיניות הממשלה לא
תיתן כל מענה לצרכי הבינוי, ולא תיחלץ ממעגל ההרס והקונפליקט.
ד. ככלל, מתווה התהליך המוצע מקובל וראוי: הפסקה זמנית של הריסות ושל בנייה; בירור שאלת
הקרקע; אישור תכנוני זמני (אפור) ולבסוף תכנון מתארי ותוכניות בנייה.
ה. הועדה מכירה בצורך בהתמודדות מערכתית עם הבעיה, במקום להפעיל מדיניות בערוצים
מקבילים, מנותקים ואף סותרים, כפי שהיה נהוג עד כה. היא אף מציעה לבנות מנגנון, שיוביל
את מימושו של הפתרון המערכתי.
ו. הועדה ממליצה לנהוג בסוגיה כבמחלוקת בין הממשלה ובין אזרחיה, ובכך דוחה את התפישה
הרואה באזרחים אלה צד בעימות בין אינטרסים לאומיים.
העדרם של יסודות חשובים לפתרון
12 . יחד עם זאת, עלינו לציין בצער, כי נעדרים מהעקרונות לפתרון המחלוקת, שמציעה הועדה לאמץ, יסודות
חשובים. יסודות אלו הם ליבת המחלוקת, ומכאן – עליהם להימצא גם בליבת הפתרון. יסודות אלו הם
שניים:
א. העדר הכרה בעוול:
הועדה מתארת את העובדות ההיסטוריות בנימה זהירה ולקונית. ככלל, היא נמנעת מכל התייחסות
להפרה הקשה של זכויות האזרחים הבדואים לאורך ההיסטוריה. בעניינים מכריעים הועדה שותקת
כליל, שתיקה שראוי להגדירה רועמת, ולחילופין מתנסחת תוך התעלמות בוטה מהעובדות
ההיסטוריות הקשות ומהשלכותיהן על זכויות האזרחים הערבים בנגב וסבלם:
• מצוקתם והפרת זכויותיהם של תושבי הנגב הערבים שפונו מאדמתם במהלך המלחמה בתש"ח
ונאסר עליהם לשוב אליה, כמו גם אלו שפונו והורשו לשוב באיחור לאדמות שאינן אדמותיהם.
• סבלם והפרת זכויותיהם של תושבי כפרים שלמים שהועתקו מאדמתם בצו צבאי, ונאסר עליהם
לשוב אליה, לעיתים בכחש ובתואנת-שווא של "זמניות".
• הסדרי הקרקע הבלתי ראויים, שהתבססו על מצוקתם הכלכלית של האזרחים הערבים בנגב,
וזאת כדי להביאם לידי "פשרות", שכל משמען שלילת זכויותיהם.
בוטה במיוחד התעלמותה של הועדה מהפרת זכויותיהם של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים. הללו
אינם נהנים עד היום, לאחר שישים שנות מדינת ישראל, משירותים מוניציפאליים בסיסיים,
וממכלול הזכויות הבסיסיות הנגזרות מהם: הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לשירותי רווחה,
3
הזכות לסביבה נקייה ובטוחה, הזכות למים, ועוד. ובעיקר, נשללת מהם הזכות לקורת גג- לבית
מוכר ומוגן, המצוי בסביבה המתוכננת בהתאם לצרכי התושבים ולמשאלותיהם.
מצבם של תושבים אלו מוגדר בידי הועדה כ"בלתי נסבל", (ס' 108 ) אך אין התעכבות על פרטיו ועל
השלכותיהם. אין גם התעכבות על שורה ארוכה של פסיקות של בית המשפט העליון, שקבעו כי
המדינה פגעה בזכויותיהם של תושבים אלו והורו על שינוי המדיניות, כגון בעניין אספקת חשמל
למוסדות חינוך וסלילת דרכי הגישה המובילות אליהם.
הודאה באמת והכרה בעוול הנה צעד חיוני בהתקדמות לפתרון סכסוכים: בית הנבחרים האמריקאי
התנצל ב- 30 ביולי השנה על הפגיעה ההיסטורית באפרו-אמריקאים. ראש ממשלת אוסטרליה
התנצל בפרלמנט ארצו ב- 13 בפברואר השנה על הפרת זכויותיהם של עם הילידים האבוריג'ינים. גם
הממשלה רשאית ואף חייבת להכיר בעוולות שגרמו קודמותיה, כנקודת מוצא חשובה לדיאלוג של
אמת, וליצירת תנאים לפתרון הסכסוך.
ב. הימנעות מהכרה בזכות הקניינית בקרקע:
הועדה בחרה להכיר ב"זיקה ההיסטורית" של האזרחים הערבים בנגב לאדמותיהם. אמנם, יש בכך
פתרון חלקי למכשולים שמעמיד המצב המשפטי הקיים בפני מתן פיצוי לתובעים על זכותם בקרקע.
ואולם, אין בכך מענה לסוגיה העקרונית – קיומן של הזכויות.
לאזרחים הערבים בנגב זכות משפטית, מוסרית והיסטורית לאדמותיהם, הנגזרת מהמשפט השבטי
ומהמשפט המינהגי, ומזכותם כתושביו הילידים של הנגב מדורי דורות. זכות זו הוכרה וכובדה על-
ידי ממשלות ששלטו באזור טרם קום המדינה, ואף אחד מהם לא התנכר לזכותם של ערביי הנגב
לקרקעותיהם. שלילת זכות זו היא לב הסכסוך – והכרה בה היא לב הפתרון.
חשוב לציין: הצהרת האו"ם בדבר זכויות העמים הילידים, שנתקבלה ב 13- בספטמבר 2007 , קובעת
כי "לעמים ילידים הזכות להיות בעלים, להחזיק, להשתמש ולשלוט על הקרקע, הטריטוריה
והמשאבים אותם הם מחזיקים בכוח הבעלות המסורתית [...] וזכות להשבה של קרקעות ומשאבים
שנגזלו מהם [...]. (סעיף 26 ). זאת ועוד, "עמים ילידים לא יפונו בכוח מאדמתם או מאזורי מחייתם.
לא יהיה יישוב מחדש ללא הסכמה חופשית, מוקדמת ומודעת של העמים הילידים, וללא פיצויים
הוגנים ומלאים. (סעיף 10 ). לבסוף, ההצהרה קובעת את חובתן של המדינות להעניק "הכרה והגנה
חוקית" לקרקע לטריטוריה ולמשאבים של עמים אלו, וזאת מתוך כבוד "למנהגים, למסורות
.( ולשיטות בעלות הקרקע של העמים הילידים". (סעיף 3
ההיתלות בפסק דין "אל- הוואשלה" כאילו הוא אורים ותומים מציבה מכשול גבוה בפני פתרון ראוי
של בעיית הקרקעות - מכשול שראוי להסירו. פסק הדין בעניין אל- הוואשלה מתייחס למקרה בודד,
שאינו מייצג בהכרח את הכלל. גם הטענה שבשלה נדחתה תביעת אל-הוואשלה אינה חלה על רבות
מתביעות הקרקע של האזרחים הערבים בנגב.
יודגש: השימוש בכלים משפטיים מפלים לנישול האזרחים הערבים בנגב מקרקעותיהם מחריף את
העוול ומכשיל כל פתרון למחלוקת. אנו קוראים לממשלה להכיר בזכויות האזרחים הערבים בנגב על
אדמתם.
התייחסות לפרטי הדו"ח
13 . הפתרון המוצע בסוגיית הזכות לקרקע:
א. תביעה מוכחת- מחייבת הוכחה של חזקה ועיבוד:
בהסדר המוצע, תביעה תיחשב מוכחת רק אם התובע הוכיח כי החזיק בקרקע ועיבדה בשנים שלפני הקמת
המדינה. הדרישה להוכיח הן חזקה והן עיבוד סימולטנית היא מרחיקת לכת. זאת, בהתחשב בכך שמדובר
בהתרחשות שזמנה יותר משישים שנה, ומטבע הדברים רבים מהעדים נפטרו, והראיות נשחקו לא אחת.
הועדה מציבה רף הוכחה גבוה מאד בפני התובעים ללא כל הצדקה: שישים שנה נשללו זכויותיהם שלילה
טוטאלית, וההוכחות שבידיהם הוצגו כחסרות כל תוקף משפטי או משקל, ומכאן הופקעה מידם גם זכותם
לאחיזה בקרקע ולעיבודה. בעקבות המלצת הועדה, אם תתממש, יתהווה מצב של פגיעה כפולה: הן בשלילת
הזכויות ובמניעת השימוש והן בהעמסת קשיים בלתי סבירים על הוכחת הזכויות (או "הזיקות") שעה שהן
נבחנות סוף- סוף.
4
המדינה ניווטה את הטיפול בתביעות באורח נפתל, לפי נוחותה ובהתאם לאינטרסים שלה: ברצותה, בחרה להתיר
לתובעים להגיש תביעות בעלות לשם הסדרתן, וברצותה, הקפיאה את בירור התביעות משך 33 שנים, ומנעה
מהתובעים את פתרון המחלוקת ואת ההנאה מן הקרקעות ומפירותיהן. זאת ועוד, ברצותה בחרה בחלק
מהתיקים להגיש "תביעות נוגדות" שכל תכליתן לאיין את זכותם של הבעלים בקרקע או לכפות עליהם "פשרה"
כביכול, המתבססת על התכחשות לזכותם (או ל"זיקתם") לקרקע.
כעת, לאחר שישים שנה של התכחשות לזכויותיהם, מוטלת עליהם לפתע החובה לבוא ולהציג ראיות מורכבות
באשר לזיקתם ההיסטורית לקרקע. ולא למותר להעיר, כי חובה זו מוטלת עליהם אך ורק על-מנת לזכות בפיצוי
חלקי ומזערי על הזכויות שנשללו.
לטעמנו, אין הצדקה להעמיס על התובעים חובות הוכחה הן להחזקה והן לעיבוד, ודי בהוכחת אחד מהשניים.
זאת ועוד, אין כל הצדקה להחיל את הפתרון המוצע רק על קרקע ששימשה לעיבוד חקלאי, שכן ברבות
מהקרקעות שהיו בידי ערביי הנגב נעשה שימוש לגיטימי אחר, כגון למגורים ולשימושים אחרים, כגון החזקת
צאן.
יודגש: כעיקרון, מטעמים של עשיית צדק עם מי שנעשה לו עוול משך 60 שנה, ולנוכח שחיקת הראיות והתמעטות
העדים, יש לצמצם את חובת ההוכחה ולא להרחיבה.
זאת ועוד, לנוכח חלוף הזמן ומצב הראיות, חטאה הועדה כאשר לא נקבה במפורש פרק זמן מזערי שיש להוכיח
כי נתקיימו בו החזקה או עיבוד, בהותירה את ההכרעה למחוקק. כך פתחה פתח לקיפוח נוסף של זכויות
התובעים.
הועדה ממשיכה קו מדיניות המתכחש לזכויות הקניין הפרטי, וזאת חרף הודאתה בקיומה של זיקה היסטורית
לקרקע. הועדה הכריעה כך אף שאלו זכויות קרקעיות מוכרות ומוסדרות, המעוגנות במשפט המנהגי, ואשר
מתאפיינות בכלל הסממנים של זכות כגון מקור הרכישה של זכות (קנייה, ירושה או החזקה משך שנים) קביעת
גבולות הקרקע (כולל הצבעה על השכנים במידה שישנם, מיקום הקרקע) ועוד.
ראוי להעיר בשולי הדברים: עיון במפת התביעות שהוגשו מעלה כי התובעים תבעו, ככלל, שטחים שזוהו בבירור
כשלהם. רק תביעות ספורות היו סותרות, כלומר רק במקרים מעטים תבע אדם קרקע שנתבעה גם בידי זולתו.
זאת, חרף העדר תיאום בין התובעים. זו עדות מוצקה למהימנותן של התביעות.
ב. שלילת הזכויות לקרקע מרעה באופן גורף:
הועדה מוציאה מכלל הקרקעות שבהסדר המוצע את אדמות המרעה. ואולם, כפי שמעיר חבר הועדה, לשעבר
מנהל מחוז הדרום, מר דוד כהן, בהסתייגותו לדו"ח, אדמות המרעה, בהן התבצעה החזקת קבע לצרכי רעייה
והוקמו מאהלים או משכנות רועים, מהוות שיעור ניכר מהקרקע הנתבעת, בהיקף של עשרות אחוזים. שלילת
הזכות בהן באופן גורף אין לה כל הצדקה עניינית. חשוב להדגיש את קביעתו של מר כהן, כי המלצה זו "יכולה
לפגוע אנושות בסיכויי מימוש ההסדר".
זאת ועוד, הועדה קובעת באורח גורף כי "על אדמות אלה רק ניתנה לשבט רשות לרעות בהן", דהיינו כביכול
השבט עשוי להיות בגדר בר-רשות בלבד. ואולם, קביעה זו אינה נכונה עובדתית: ישנן קרקעות מרעה בהן
התקיימה בשנים האמורות חזקה (משאע) של משפחות בקרקעות שבטיות משותפות, שהנה החזקה בזכות קניין
קולקטיבית מתוקף המשפט השבטי, ולא רק רשות שימוש. על כן אין טעם והצדקה להוציא את אדמות המרעה
מראש ובאופן גורף מגדר ההסדר המוצע.
פרופ' אבינעם מאיר חשף כי חוקי הקרקע העות'מאניים ובעיקר הסיווג "מוואת" הותאמו למצב הקרקעי-חקלאי
בצפון ארץ ישראל ובסוריה, אך לא תאמו כלל לאורח החיים בנגב. הממשלה הבריטית, שהכירה בכך, הודיעה
לפרלמנט בלונדון כי באזור באר שבע יחול החוק הקרקעי המסורתי. (ר' א. מאיר, "בחינה אלטרנטיבית של
.( הסכסוך הקרקעי בין המדינה לבדווים: היבטים גאו-משפטיים". קרקע, 2007
זאת ועוד, ידוע כי ברבות מקרקעות הנגב היה נהוג הלכה למעשה שימוש לסירוגין: בשנים גשומות נזרעו, ואילו
בשנים שחונות הסתפקו בעליהן במרעה על הקרקע. בחלק מהמקרים, השימוש לסירוגין נועד לסייע להתאוששות
הקרקע. על-כן אין עיבוד הקרקע ברציפות יכול לשמש קריטריון לבחינת התביעה. לבסוף, ברבים מהמקרים,
שימשו אדמות למגוון שימושי המשפחה (מגורים, מלאכה, עסקים, מקום מפגש ועוד) ואולם הן הוגדרו כאדמת
מרעה.
הוצאת אדמות המרעה באופן גורף מהפתרון המוצע תגרום לכך, שהבעלות על מאות אלפי דונמים של קרקעות
תישלל מבעליהן ללא כל הצדקה, תוך פגיעה קשה בזכות הקניין. המלצה זו של הועדה מובילה להחרפת
הקונפליקט ולהעמקתו. ראוי לכלול בפתרון המוצע אדמות שהיו בחזקת המשתמש, בלי קשר לאופי השימוש-
לעיבוד, מרעה או אחר.
5
יודגש: התביעות כוונו לשטחים שהם בבעלותם האזרחים הערבים, ללא זיקה לשימוש שנעשה בהם. לא נתבעו
אדמות מרעה שאינן בבעלות, גם אם התבצע בהם מרעה הלכה למעשה. נקודת המוצא של התביעות הוא קיום
הבעלות ההיסטורית ולא השימוש. בפני פקיד ההסדר הוצגו בעת הגשתן ראיות מוצקות, כגון שטר (סנד), חוזה
רכישה, צו ירושה או עדויות של שכנים שהוכיחו כי מדובר בקרקע המצויה בבעלות התובע, בלי קשר לשימוש
שנעשה בה.
ג. אפליה פסולה נגד תובעים שתביעתם מוכחת על פי קריטריון מרחבי לא מנומק:
ההסדר שמציעה הועדה קובע אפליה בפיצוי על תביעה מוכחת בין תובעי בעלות באזור שתחמה בנגב הצפוני לבין
תובעים באזורים אחרים, ובפרט הנגב המערבי. התובעים באזורים האחרים לא יהיו זכאים להסדר התביעה
בקרקע המקורית, כי אם רק בקרקע אחרת, המצויה באזור התחום.(ס' 87 ). המלצה זו שוללת את זכותם לפיצוי
בקרקע של רבים מהתובעים.
לאפליה זו אין הסבר או נימוק. זאת ועוד, לא ניתן כל הסבר לקו התוחם אותה. בין אם הטעם לקיומה של אפליה
זו הוא מה שמוגדר באופן תמוה כאינטרס טריטוריאלי או בטחוני, או אינטרסים כלכליים מדינתיים ואחרים, זהו
טעם פסול בתכלית.
שלילת הפיצוי בקרקע ממי שגרים מחוץ לתחום המסומן אינה עומדת במבחן החוק הישראלי או הצדק, ואין כל
סיבה להשלים עמה. זאת ועוד, אפליה זו פוגעת בעקרון השוויון בין אזרחי המדינה, ומנוגדת לעקרון אחידות
הטריטוריה המדינתית (בה מוחל החוק באופן אחיד ובה מתקיים חופש ניידות וקניין בין האזרחים).
זאת ועוד, בהמלצה זו יש משום המשך ישיר למדיניות הפסולה של ריכוז ערביי הנגב ב"אזור הסייג" – מדיניות
של העברת אוכלוסיה ושלילת זכויותיה במרחב, שאסורה לפי הדין הבי"ל.
ההמלצה יוצרת מחדש "בדואיסטן"- אזור מחייה שרק בתוכו רשאים בדואים להתגורר. מומלץ לבטלה.
יודגש: בעניין זה לא עמדו לנגד עיניה של הועדה עקרונות של משפט וצדק, כי אם ההגנה על אינטרסים קרקעיים
של המדינה, בין אם אלו קיימים וממשיים, ובין אם לאו.
ד. אפליה פסולה של מי שנשללה מהם זכותם להגיש תביעות:
המלצות הועדה פוגעות פגיעה קשה גם בשבטים שמטעמים שונים מנעו מהם השלטונות הגשת תביעות לפקיד
ההסדר על קרקעותיהם (ס' 90 ), להם תותר קבלת תמורה כספית בלבד, שהנה בהגדרתה תמורה מזערית. בכפרים
אלו נכללים בני שבט אל-עזזמה, כמו גם בני שבט אל- ג'נאביב.
יש בכך שעתוק של העוול שנעשה לבני שבטים אלו בעבר, כאשר הוכחשה זכותם ונמנעה מהם כליל האפשרות
לתבוע את השייך להם והמגיע להם. כעת, נשללת מהם שנית הזכות ליטול חלק בפתרון המחלוקת במעמד שווה.
זאת, בבחינת נישול כפול, והוספת חטא על פשע.
העוול הכפול נעשה לבני שבטים אלה ללא כל הצדקה ובלא כל הסבר. זאת ועוד, לתובעים מוקצבים אך 60 יום
להכריע בדבר דרכם, כאילו כל מטרת ההזמנה ל"הסדר" היא להיפטר מהתביעות ולמחקן.
ראוי להדגיש: אם התביעות של שבטים אלה נטולות בסיס, לכאורה אין סיבה להכיר בהן ולהמציא פיצוי. ואולם
הועדה ממליצה מחד גיסא להכיר בהן כמוכחות, ומאידך גיסא להפלות את התובעים, וזאת ללא נימוק. נראה כי
גם כאן לא הצדק עמד לנגד עיניה, כי אם האינטרסים הקרקעיים הצרים של המדינה.
לא זאת בלבד אלא, שהועדה מצניעה בהמלצותיה בעניין זה את האמירה, כי תובעים אלו יידרשו בתמורה לפיצוי
הכספי המזערי על קרקעותיהם להסתלק כליל מתביעה להתיישבות בקרקעות אלה, ולא זו בלבד, אלא שעליהם
להתחייב למעבר ליישוב קבע. חלק מתושבי השבטים הללו הביעו נכונות לכך, בתנאים מסוימים, ואחרים נמנעו
מכך. למרבה התמיהה, הועדה מציעה לכפות עליהם "פתרון" הר כגיגית, בלי להתחשב בדעתם ובצרכיהם. הפרה
חמורה זו של זכויותיהן מוצעת בלקוניות, בלי לנמק ובלי להסביר.
אנו דורשים כי תביעותיהם של בני שבטים אלה יוגשו ויתבררו במסלולים שמציעה הועדה לבירור התביעות,
בועדות התביעות או לפני בית המשפט, ללא כל אפליה לעומת תושבי אזורים אחרים.
ה. פגיעה בזכויות תובעים שתביעתם מוכחת בשל נוכחות מחזיק בקרקע:
לפי המלצת הועדה, "היתה הקרקע הנתבעת מוחזקת כדין על ידי אחר, תשלם המדינה בתביעה מוכחת לתובע
המקורי או ליורשיו, תמורה כספית עבור שיעור הבעלות, כמפורט בהמשך" (ס' 87 ). מקביעה זו עשוי להתפרש, כי
6
אם הקרקע מוחזקת בחכירה לתקופה קצובה של שלוש או עשר שנים, יופלה התובע שזיקתו לקרקע הוכחה, ולא
תהיה לו זכות לפיצוי בקרקע חלופית.
הועדה אינה מסבירה, מדוע יש להעדיף את החוכר בחכירה זמנית זו או אחרת על התובע המבקש לעצמו את
קרקע אבותיו. זאת ועוד, הועדה אינה מנמקת אפליית תובע זה על פני חברו, שאין באדמתו חוכר.
ראשית, ראוי היה לאפשר לתובע פיצוי בקרקעותיו שלו, אותן קרקעות שועדת התביעות הכירה בזיקתו
ההיסטורית אליהן, ואין כל הצדקה להפלותו מהטעם שאדמתו נמסרה לשימושו של אחר. שנית, אדרבא, ראוי
היה דווקא להעדיף לטובה דווקא את מי שבאדמתו השתקע חוכר וניצלה. שלוש, אם בכלל ראוי להעדיף חוכרים,
ראוי לתת העדפה כזו רק למי שחוכר "חכירה לדורות".
כאן גם פועלת הועדה בניגוד לעקרונות הצדק הטבעי, וגם כאן אינה מנמקת. גם כאן, ההמלצה מונעת בידי
אינטרסים קרקעיים של המדינה, ולא מטעמי צדק ומשפט.
ו. קיפוח בקרקע וקיפוח כלכלי:
הועדה המליצה על מתן שיעור בעלות ושיעור תמורה כספית המשקפים פיצוי מזערי לרוב-רובם של תובעים. לפי
הבהרות שנתקבלו מאת המשנה למנכ"ל במשרד החקלאות וחבר הועדה מר יוסי ישי, על-פי הכללים:
א. תובע מקורי התובע בעלות על 20 דונם בלבד או פחות, יהיה זכאי לשיעור המלא של הבעלות בקרקע.
.( תובעים בהיקף כזה הם מיעוט מבוטל בכלל התובעים ( 8% מהתובעים לפי ס' 104
ב. רובם המכריע של התובעים יאלצו להשלים עם פיצוי בשיעור דל הרבה יותר: כך, למשל, התובע החיצוני,
יתבע שטח שהנו לפי נתוני הועדה כ- 100 דונם.
• תובע זה יאלץ להסכין ולקבל תחילה פיצוי מלא בקרקע בהיקף 20 דונם בלבד.
• בנוסף יקבל תובע זה כפיצוי בקרקע מחצית מיתרת 80 הדונם אותם תבע, שהיא 40 דונם.
ואולם, מתוך אותה מחצית, יוותר מיידית על 60% מהקרקע עבור תמורה מופחתת בהמרה
כספית, הנסמכת על ערכים הנמוכים בשיעור ניכר מערך הקרקע הנמכרת בשוק החופשי. כך יהיו
בידו בסופו של יום 40% מתוך המחצית, שהם 16 דונם נוספים בגדר בעלות.
• מתוך אותם 36 דונם שצבר לבעלותו, יהיה התובע אנוס להפריש 40% לצרכי ציבור. מכאן
שבסופו של דבר ימסרו לרשותו רק 21.6% מהקרקע שתבע. בנוסף, יהיה זכאי לתמורה כספית
בשיעור מזערי רק על 24% מהקרקע.
ג. ככל ששטח התביעה גדול יותר, כן גדל הפסדו של התובע: לשם הדגמה, תובע שתבע 400 דונם, יהיה אנוס
לקבל לרשותו בהסדר המוצע בין 58 ל- 96 דונם, בהתאם למידת ההפרשה הנדרשת לצרכי ציבור. כן
.( ייאלץ להשלים עם המרה של 114 דונם שהם פיצוי כספי מזערי ( 28.5%
אף שהקריטריונים לפיצוי בשעת פתרון מחלוקת על קרקע השתנו והגדרתם אינה כשהיתה, ניתן לקבוע, מעבר
לדיון מפורט בהבדלים בין מקרים שונים, כי רמת הפיצוי המוצעת דומה למדי לרמת הפיצוי הניתן לפי החלטות
.( מועצת מקרקעי ישראל התקפות כיום (החלטה 1028
שיעורי פיצוי אלה הנם מקפחים במובהק, ויש בהם ניצול בוטה של מצוקתה הכלכלית של האוכלוסייה ושל
חולשתה הפוליטית. די שנעיר, כי כאשר החליטה המדינה לפצות מפונים בפרויקטים שונים של "פינוי-בינוי"
וכיוצא באלה, ידעה לפצותם באורח הוגן יותר (שלא לדבר על פיצוי בעקבות הסדר מדיני).
בעניין זה, הועדה אינה מחדשת דבר, ואינה מממשת את ההבטחה להביא לפתרון המחלוקת ולפתוח "דף חדש"
במערכת היחסים בין ערביי הנגב למדינה.
עמדתנו הנה, שעל התובע שתביעתו מוכחת לקבל 100% מקרקעותיו שהיו ברשותו לפני קום המדינה לבעלותו.
זאת, ללא פגיעה בבעלים קיימים כחוק. ניתן להבין את הצורך בהפרשה לצרכי ציבור, ובלבד שהנה מזערית
ומתייחסת לצרכי ציבור ממשיים ומוכחים, ובאופן שמתיר החוק, דהיינו עד 40% . העברת הבעלות אינה פוסלת,
כמובן, הגבלות תכנוניות ראויות על הקרקע, כנהוג ביחס לכל אזרח, והיא מהלך טבעי ומתבקש.
בהתייחס לתושבים שלא זכו לבעלות חלקית על הקרקע, ראוי שכל זוג תושבים שאין לו תביעות ואין על-שמו
מגרש, בני 18 ומעלה יזכה לקבל מגרש מפותח ביישוב חדש. הפיצוי על בית המגורים יבטיח את יכולתה של
המשפחה לבנות לעצמה בית בהיקף הבית הישראלי הממוצע, ובהתחשב במספר הנפשות המתגוררות בו.
7
לבעלי עסקים ראוי להעניק פיצוי מיוחד, ובמידת הצורך- גם מגרש לצורך המשך הפעילות העסקית. כמו כן ראוי
להבטיח להם ליווי מקצועי בהתמודדות עם תהליכי המעבר. למשפחות חקלאיות- יש להבטיח את הזכות
להשלים את התחום המעובד באמצעות שטחים שיימסרו ב"חכירה לדורות", לפחות במידה והקרקע בה זכו
במסגרת הפתרון המוצע נופלת מן ההקצאה החקלאית המקובלת, והנהוגה למשל במושבים.
יוער כי, כיום, רבות מהמשפחות המקבלות פיצוי עבור הקרקע והמחוברים אינן מסוגלות לבנות לעצמן בית,
ונותרות לעיתים מזומנות במבנים זמניים שנים רבות, בתנאים-לא-תנאים, אגב פגיעה קשה בזכויותיהן.
ראוי כי בקביעתם של שיעורי הפיצוי תובא בחשבון מצוקתה הכלכלית של הקהילה הערבית, ויומצאו פתרונות
שיאפשרו למשפחות לבנות בית כדין, שיהווה קורת גג הולמת. זה המעט שיכול להיעשות כפיצוי על עוולות העבר.
ז. פגיעה בהליך ההוגן ובזכות הקניין בניהול התביעות:
הועדה המליצה כי לא ניתן יהיה לפצל את התביעות שהוגשו לפני יותר מ- 33 שנים (ס' 78 ). ועדת התביעות תכריע
"במקרה בו נחלקו הדעות בין מספר יורשים לגבי מתן הודעה על אי-הסכמה להסדר המוצע". עוד נקבע, כי ככל
.( שקיים רוב בין היורשים להסדר, תקדם ועדת התביעות את יישומו.(ס' 96
המלצה זו פוגעת בזכות לקניין ועלולה לגרום נזק כבד להליכי פתרון המחלוקת. יורשיו של תובע רשאים לפי דיני
הירושה לחלק ביניהם את הנכס, גם אם חלוקת הנכס אינה רשומה במרשם המקרקעין, ובלבד שהיא ידועה
ומוסכמת (כגון באמצעות הסכם). מרגע שהנכס פוצל בהסכמה, אין כל הצדקה להטיל על היורש את החובה
"להגיע להסכמות" עם שאר היורשים באשר לניהול נכסיו – חובה שמשמעה התערבות זולתו בניהול נכסיו,
ופגיעה בזכותו לשלוט על קניינו הפרטי ולנהלו כראות עיניו. יודגש: כל יורש הוא אישיות משפטית נפרדת, ויש
לכבד את רצונו.
בעניין זה קיימת סכנה לפגיעה כפולה: תחילה המדינה גררה רגליים בדיון, וכך לא נתאפשר לתובעים לחלק את
הנכס, שלא הוסדר. כעת היא מונעת פיצול בהסכמה במסגרת מימוש הזכות לקניין.
מבחינה מוסרית ומשפטית, יש בהמלצה זו של הועדה טעם לפגם: המדינה מנעה מהתובע המקורי לממש את
זכותו בקרקע בעבר. כעת היא מאלצת את יורשיו להתדיין עמה, כאילו אביהם חי וקיים. מבחינה מעשית, הטלת
החובה לפעול יחדיו עלולה להביא לעיכוב רב- שנים של הליכי הפתרון, ולעיתים אף להקפאתם המוחלטת, כגון
בשל סכסוכים. יוער כי ההמלצה עלולה להוביל לסכסוכים רבים, ואף לשפיכות דמים, הן בשל רגישותה של
שאלת הקרקע והן לנוכח המצוקה הכלכלית שרבות מהמשפחות שרויות בה.
מומלץ לבטל את ההמלצה ולאפשר את פיצול התביעות המושג בהסכמה בין היורשים.
14 . הסדרת ההתיישבות:
א. המלצה על הכרה ביישובים- מותנית ולא מפורטת:
הועדה קובעת כי "הכרה בכפרים הבלתי מוכרים, בסייגים שיפורטו, ומיסודם, היא שתמנע הנצחת המצב הבלתי
נסבל בהם כיום על כל תוצאותיו השליליות". (ס' 108 ). ההמלצה בדבר ההכרה ביישובים הנה חשובה, ויש בה
לכאורה פתח של תקווה לפתרון היסטורי של הסכסוך, בפרט בהתחשב בכך שרוב הכפרים יושבים על
קרקעותיהם ההיסטוריות. לכאורה, מצוי בה המענה הממשי היחיד האפשרי לבעיית הכפרים הבלתי מוכרים,
בדומה למה שנעשה בצפון הארץ מזה שנים רבות. ואולם, הסייגים המורכבים והעמומים שמציבה הועדה להכרה
ביישוב מכשילים את מימוש המלצותיה.
וכך קובעת הועדה:
"עקרונית מוצע, להכיר ככל שניתן בכל אחד מן הכפרים הבלתי מוכרים, אשר קיימת בו מסה מינימאלית
של תושבים, כפי שתיקבע, ויהיה לו כושר נשיאה מוניציפאלי, ובתנאי בל יעבור שהכרה זו לא תעמוד
.( בסתירה לתוכנית מתאר מחוזית".(ס' 110
1) מסה מינימאלית של תושבים:
כל אותם כפרים, שתושביהם תובעים הכרה, קיימים מזה שנים רבות הלכה למעשה- ברובם המכריע, לפחות מאז
קום המדינה. בכולם, מצויים יותר מ- 500 תושבים, וקצב הגידול של האוכלוסייה לפי נתוני הועדה 5.5% לשנה,
כלומר האוכלוסייה עשויה להכפיל עצמה בתוך 13 שנה.
בחוק הישראלי לא הוגדרו קריטריונים המגדירים מהו יישוב. (ר' למשל, צו המועצות המקומיות (מועצות
אזוריות, תשי"ח- 1958 ). תמ"א 35 , תוכנית המתאר המשולבת לבנייה לפיתוח ולשימור אשר קיבלה תוקף בסוף
שנת 2005 מגדירה כ"יישוב קיים" כל רשות מקומית או ועד מקומי, אשר על-פי תוכנית תקפה מיועדים להיבנות
בהם לפחות 50 יחידות דיור, ואשר אינם מהווים חלק מיישוב אחר.
8
התוכנית האסטרטגית של המועצה לכפרים הבלתי מוכרים שחוברה בשנת 1997 הלכה בעקבות אמות המידה של
משרד הפנים והתוכניות הרשמיות והמליצה להכיר בכפרים בהם קיימות לפחות 50 יחידות דיור, שחיים בהם
דרך קבע לפחות 40 בוגרים, ומתקיים בהם ועד מקומי. לפי נתוני המועצה התגוררו בכל אחד מהכפרים הללו
באותה עת יותר מ- 400 נפש. (המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים 1999 , תוכנית לפיתוח רשות
מוניציפאלית לכפרים הערבים הבדואים בנגב- טיוטה לדיון בועדת ההיגוי).
לפי התנגדות עמותת במקום: מתכננים למען זכויות תכנון לתוכנית המחוזית החלקית תמ"מ 4/14/23 , הכפרים
הבדואים הקיימים בנגב עומדים בכל הקריטריונים האובייקטיביים המוגדרים בתמ"א/ 31 ואף בתמ"א/ 35 , כמו
גם בהנחות העבודה של הלמ"ס המתייחסות להגדרת יישוב. זאת, ביחס לקיום מקום המאוכלס בקביעות, גודל
אוכלוסיה, מספר מינימאלי של בוגרים ומספר יחידות הדיור. התנאים היחידים בהם אין הם עומדים הם אלו
הנובעים מהחלטה שלטונית בדבר הכרה, כגון קיום תוכנית מתאר מחוזית.
הטבלה המצורפת המבוססת על קובץ היישובים של הלמ"ס לשנת 2006 מלמדת כי ב- 74 יישובים שהוקמו
בישראל ובשטחים הכבושים פחות מ- 200 תושבים, וב- 21 מהם - אף פחות מ- 100 תושבים (ר' נספח א' מצורף).
זאת, בלי להביא בחשבון את "חוות הבודדים" שהוקמו בשנים האחרונות. למיטב ידיעתנו, איש אינו מערער על
קיומם של יישובים קטנים אלו. אדרבא, הממשלה מזרימה לחלקם סיוע נדיב, על-מנת להביא להתבססותם. יש
לנהוג ביישובים הערבים בנגב לפי אותן אמות מידה.
לנוכח נתונים אלו, הקביעה בדבר "מסה מינימאלית" של תושבים מעוררת תמיהה, כאשר אינה מעוגנת
בקריטריון המקובל במערכת התכנונית ואינה מוחלת בהתאם לעקרון השוויון. יודגש: הועדה אינה נוקבת במסה
הקריטית, שיש להחילה, או באמות מידה לבחירתה, ואינה מסבירה מדוע יש להחיל על היישובים הערבים בנגב
מגבלות שאינן חלות על יישובים אחרים. מומלץ כי כל קריטריון שיינקט יהיה כזה החל כיום על אוכלוסיה
יהודית.
2) כושר נשיאה מוניציפאלי:
המושג "כושר נשיאה מוניציפאלי" הוא מושג עמום, ולמיטב ידיעתנו אינו מוגדר במסמכים רשמיים. המדינה
הקימה יישובים יהודיים רבים, שלא נשאו את עצמם הן מבחינת היצע התעסוקה בהם ובמרחבם, וזאת מתוך מה
שהוגדר כ"אינטרס לאומי". למיטב ידיעתנו, אף יישוב יהודי לא סגר את שעריו מחמת שאינו נושא את עצמו. כך,
למשל, כרמים וחלוקים, שבהם פחות מ- 50 נפש, וספק אם הם ניחנים ב"כושר" הנדון.
היישובים הערבים בנגב נושאים עצמם מזה שנים רבות, חרף התעלמותה של המדינה מהתושבים ומזכויותיהם,
וחרף העדר כל השקעה ממשלתית בהם. החלת אמות מידה של "כושר נשיאה" על יישובים אלה כעת היא מפלה
ומופרכת, ומניעיה זרים, ולטעמנו אין לה מקום. תחת זאת, על המדינה לסייע לתושבי הכפרים לבסס את
משקיהם.
מומלץ לבטל את תבחין "כושר הנשיאה". אם ובאשר נדרשות אמות מידה נוספות ומחמירות להכרה, ראוי כי אלו
יכללו את זיקת התושבים למקום, קיומו של מבנה קהילתי חברתי מגובש, קיום זהות קהילתית מרחבית
מאורגנת ומגובשת, קיום ועד מקומי, וקיום מערכת מרחבית יישובית תפקודית. (התנגדות עמותת במקום
לתכנית מתאר מחוזית חלקית תמ"מ 4/14 שינוי 23 . במקום, אוקטובר 2007 ). גם תוכניות ומסמכי התנגדות
שהציגה המועצה במועדים שונים הוצגו תבחינים דומים.
והיה ובכל זאת יוכח, באופן כזה או אחר ומטעם זה או אחר, שכפר מסוים נטול "כושר נשיאה", יש לנהוג בו על-
פי ההסדר המוניציפאלי הנהוג ביישובים כפריים קטנים, שכושרם מוגבל, דהיינו לסייע לו במסגרת צירופו
למועצה אזורית סטטוטורית. ראוי היה כי הועדה תציע פתרון מעין זה, ואף תתבע להבטיח למועצה זו רציפות
מוניציפאלית. אין כל הצדקה להסתייג מהכרה בכפרים אלו בהעדר "כושר נשיאה" מספיק.
3) "התאמה לתוכנית מתאר":
התנאי המגביל את ההכרה ביישוב בכך שלא תעמוד בסתירה לתוכנית מתאר מחוזית הוא בלתי נסבל:
במציאות תכנונית התקינה, יישוב קיים זוכה לעדיפות ברורה על פני כל גורם אחר, ואין יישובים מוסרים מן
המפה אך ורק בשל תוכנית להקמתו של כביש מתוכנן, של קו תשתית וכיו"ב. כאן ממליצה הועדה לקיים כלל
הפוך (!) שמשמעו הענקת מעמד מועדף לכל ישות שזכתה לסימון במפת התכנון, על פני הכפרים הבלתי מוכרים.
משמעות הדבר, שכל ישות תכנונית שסומנה בתוכנית המתאר - הגם שאינה נמצאת ברגע זה בביצוע וכל עניינה
נוגע לעתיד- זוכה בעדיפות מוחלטת על-פני הכרה ביישוב קיים. כל סימון זוכה לעדיפות זו: תוואי כביש מתוכנן
או מערך תשתיות גז, שטח אש או שמורת טבע, או כל ייעוד קרקע אחר שנקבע להווה או לצרכי העתיד הרחוק.
9
המלצה זו מעוררת ספק, אם "יד ימין" של הועדה יודעת מה המליצה "יד שמאל". וכיצד יכולה הועדה להכפיף
את ההמלצה להכיר בכפרים לעמידה בתוכנית שכל יעדה מניעת ההכרה?
זהו המשך ישיר למדיניות הקיימת, שבה הכרה בכפרים אלו מצויה בתחתית סולם העדיפויות, וכך גם זכויות
תושביהם. משמעות המלצה זו הינה, כי להקמת הכפרים החדשים עבור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, יוותרו
רק שטחים שאינם דרושים לכל צורך שהוא. הווה אומר, השיריים בלבד.
לא הובהר, מדוע מוצעת מגבלה תכנונית חריגה ומרחיקת לכת זו, שאין לה אח ורע בתוכניות אחרות.
בעוד במישור העקרוני המליצה הועדה להכיר בכפרים והציגה זאת כנתיב העיקרי לפתרון בעייתם, הרי שבתרגום
המלצה זו לשפת המעשה נקבע כלל הפוך: הכפרים יוכרו רק בהעדר ברירה אחרת!
ראוי לציין במאמר מוסגר, כי הועדה אינה מבהירה, אם התביעה בדבר התאמה ל"תוכנית מתאר מחוזית" כוללת
את תוכנית מטרופולין באר שבע החדשה (תמ"מ 4/14/23 ), שטרם אושרה. אם תוכנית המטרופולין נכללת בה,
הרי שמשמעות ההגבלה מרחיקת לכת במיוחד (ר' למטה).
לסיכום, מומלץ לקבוע, כי מרגע שהוחלט על הכרה בכפר, יזכה קיומו למעמד מועדף על פני מימוש כל תוכנית
. שהיא, ובפרט תוכניות שטרם אושרו, כגון תוכנית המתאר המחוזית החלקית תמ"מ 4/14/23
4) "כל טעם סביר אחר":
הועדה קובעת, כי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים תהיה רשאית לקבוע כי "לא ניתן להשאיר כפר במקומו",
מהטעמים שנזכרו וכן "מכל טעם סביר אחר". (ס' 112 ). נוסח זה מותח עוד יותר את טווח הטעמים שבשלהם ניתן
להורות לתושביו של כפר לפנותו.
לסיכום, הועדה מעניקה לרשות שלל כלים ותירוצים שיאפשרו לה להביא לסיכול הקמתם של יישובים נוספים,
ומכאן שהיא חומקת בשיטתיות מנטילת אחריות למימוש המלצתה הראשונית הרואה בהכרה בכפרים נתיב
מרכזי לפתרון בעייתם.
במקום לקבוע המלצה ברורה לגבי הכרה ביישובים, הותירה הועדה את ההכרעה בידי אותם גורמים מנהליים,
שעיכבו את ההתקדמות בפתרון הבעיה שנים כה רבות. אותם גורמים שהועדה עצמה מציינת כי דחפו להתרחבות
הבעיה והובילו "בתבונתם" למצב "בלתי נסבל" של אין-מוצא תכנוני, שהשלכותיו על זכויות האזרחים כמו גם על
שלטון החוק מרחיקות לכת בחומרתן.
זאת ועוד, הועדה מעניקה לרשויות ממונות, שאינן מייצגות, סמכות עליונה להכריע בגורלם של יישובים לשבט או
לחסד, לקיום או להכחדה. ראוי לבטל את ההגדרה בדבר "טעם סביר אחר".
ב. נוהל העברת כפרים ממקומם- פסול וגם לקוי:
הועדה מציעה כללים באשר להעברת יישובים ממקומם, כללים שאינם קיימים ביחס ליישובים יהודיים. אנו
סבורים כי העיקרון הראוי שחובה להחילו הוא, שיש להכיר בכל היישובים. (ס' 111 ו 112- ). כללים אלו יחולו בין
אם תושבי הכפר מבקשים להעתיקו ממקומו, ובין אם כך החליטה הרשות משיקוליה. הם חלים גם על מקבץ
מגורים שאינו בגדר "כפר".
יודגש: כעיקרון, אנו דוחים מכל וכל את ההמלצה בדבר העברת יישובים. ראוי לציין את קביעת הועדה שערביי
הנגב אינם פולשים: כל כפר מכפריהם נמצא ממקומו לפני שקמה המדינה, ולחילופין מיקומו נקבע בהוראת
הממשל הצבאי. על המדינה מוטלת החובה להכיר בכפרים במיקומם הנוכחי ולהבטיח שירותים הולמים
לתושביהם, מבלי להסתתר מאחורי נימוקים תכנוניים חסרי תוקף.
עיקרון זה הינו כללי, ויש להחילו, למעט במקרה, בו מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שבשלהן כרוכה
ההעברה בשיפור גדול בתנאי החיים של התושבים. (כגון: הרחקת כפר מטווח הזיהום של חומרים מסוכנים
באתר תעשייתי מזהם). גם כאשר מתקיימות נסיבות כאלה, תותנה ההחלטה בדבר המעבר בהסכמה ברורה
ומפורשת של רוב מיוחד, המונה לפחות 75% מכלל התושבים.
זאת ועוד, הנוהל המוצע באשר להעברת יישובים אינו סביר ואף פסול, וזאת מחמת הטעמים הבאים:
זמן קצוב להכרעה: התושבים נדרשים להגיע תוך ששה חודשים על הכרעת רוב בדבר פינוי .a
היישוב. הועדה קוצבת תקופת זמן מינימאלית להשגת הכרעה קריטית בקרב יישוב באשר
לעתידו. אין למיטב ידיעתנו דרישה מקבילה המוצגת לתושבים באף מנגנון תכנוני או התיישבותי
אחר. בעייתיותה של דרישה זו בולטת במיוחד מאחר וידוע, כי בחלק מהכפרים לא נבחר ועד
10
פעיל ומייצג, וקיימות מחלוקות כבדות בשאלת אופי הייצוג. זאת ועוד, באחדים מהכפרים אפילו
שאלת גבולותיו של הכפר לא הוכרעה, וממילא לא ידוע אילו תושבים נכללים בו וזכאים
להשתתף בהכרעה באשר לעתידו. בנסיבות האמורות, כפיית הכרעה חפוזה עלולה להוביל
להחמרת העימותים הפנימיים, ולהידרדרותם עד לכדי משבר, כך, באופן פרדוקסאלי, תוביל
הכפייה להתרחקות מהכרעה ולא להתגבשותה.
הצגת מקומות חלופיים: הועדה מטילה על התושבים את החובה להציע בתוך תקופה קצרה זו .b
"מקומות חלופיים" עבור כפרם. זאת, אף שהמידע באשר לאפשרויות ההתיישבות מצוי בידי
הממשלה ומוסדות התכנון שלה, והיא זו שמוסמכת להציע ואף מציעה דרך שגרה מיקומים
להתיישבות בכל הקשר אחר. סבירותה של תביעה זו מוטלת בספק, וכך גם ישימותה. לצערנו
עלינו להעיר, כי ניסיונו הארוך של ועד הכפר ואדי אל-נעם מלמד כי ממילא ידחו השלטונות את
הצעות התושבים ויציגו הצעות משלהם, ולא זאת בלבד אלא הם אף עלולים לחתור לביצוע
העברה כפויה.
הודעה על העדפות תכנוניות: על התושבים להודיע בתוך טווח הזמן הקצוב על צורת ההתיישבות .c
המועדפת בעיניהם. הכרעה זו מחייבת למידה מורכבת של ההגדרות התכנוניות והכרעה מושכלת
בין החלופות, שכל אחת מהן משקפת אינטרסים שונים וצרכים שונים. הדרישה כי התושבים
יכריעו בעניין זה בתוך התקופה הקצובה אינה סבירה, והלכה למעשה היא תמנע כל מעורבות של
התושבים בעיצוב גורלו של יישובם.
הגבלת "תחום המושב": התושבים נדרשים להגביל את מקומות היישוב לאזור המסומן בנגב .d
המזרחי- הקמת יישובים ערבים באזורים אחרים נאסרת במשתמע. זאת אף שיישובים יהודיים
רבים הוקמו בנגב המערבי ולא מעטים- בנגב הדרומי. זהו המשך להנחיות המגלמות הגבלה על
מרחב ההתיישבות של ערביי הנגב, המהווה אפליה בוטה המכוונת לשלילת זכויותיו של מיעוט
לאומי. למותר לציין, שגם אפליה זו אינה מנומקת ואינה מוסברת.
אנו סבורים כי יש להתיר לתושבים להתארגן באופן המאפשר ייצוג דמוקרטי, באופן שיוצג בהמשך, ולקבל את
הכרעתם בתוך שנה, ובמידת הצורך- תוארך התקופה לשנתיים. על המדינה להציג בפני התושבים במהלך תקופה
זו מידע מלא ומפורט אודות המיקומים החלופיים וצורות ההתיישבות האפשריות, ולהבטיח להם הזדמנות הוגנת
לקיום דיון פנימי שיאפשר לברר את החלופות ולגבש עמדה מושכלת.
מוצע כי המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים תפעל כגורם מלווה, שיסייע לתושבים בגיבוש העדפותיהם
ובניהול המשא והמתן, וזאת לנוכח ניסיונה בתחום זה.
אנו דוחים את הגבלת "תחום המושב" של התושבים מכל וכל. למותר להוסיף, כי אנו פוסלים את ההצעה להחיל
על כפרים צווי פינוי. אנו תובעים, כי העברת כפרים תבוצע, אם בכלל, על יסוד הגעה להסכמה עם התושבים, ולא
באמצעי כפייה.
ג. העברת יישובים – הגבלתה ל"מרחבי חיפוש" בלבד:
הועדה ממליצה כי הרשות תאתר מקום להתיישבות חדשה "במרחב החיפוש של נוף כפרי חקלאי משולב בתכנית
המטרופולין". לכאורה, יש בכך משום פתרון לשאלת מיקומם של יישובים חדשים. למעשה, המלצה זו יוצרת
מחסום בפני הקמתם של יישובים חדשים.
ביום 5/5/98 אומצו עקרונותיה של תוכנית האב למחוז הדרום על-ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה. מסמך
העקרונות הובטח כי ייקבעו קריטריונים פוזיטיביים להכרה ביישובים הבדואים, ויאותרו בתשריט אזורים
. ל"הקמת יישובים וחקלאות". בשנת 1998 אושרה תוכנית המתאר המחוזית, תמ"מ 4/14
במרץ 2000 הגישו המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים והפורום לדו-קיום בנגב עתירה לתיקון תוכנית
המתאר המחוזית, באמצעות האגודה לזכויות האזרח. בעתירה תבעו כי התוכנית "תחייב תכנון יישובים כפריים
עבור האוכלוסייה הערבית הבדואית במחוז הדרום, ותכלול הנחיות לתכנון היישובים, שתתחשבנה באופן מרבי,
מבחינת מספרם ומקומם של היישובים, בצרכי ובמאוויי האוכלוסייה הערבית הבדואית".(בג"צ 1991/00 אבו
חמאד ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה ואח').
ביום 29/11/00 הוצא צו על תנאי המורה למוסדות התכנון לתקן את התוכנית, כך שתחייב הקמת יישובים
כפריים עבור האוכלוסייה האמורה, ותכלול הנחיות לתכנון היישובים, שתתחשבנה באופן מרבי, מבחינת מספרם
ומיקומם של היישובים, בצרכיה האוכלוסייה ומאווייה.
בשלב ראשון, התחייבו מוסדות התכנון לעסוק בגיבוש הצעות לפתרון בעיית התיישבות הבדואית כ"עניין עיקרי".
הם אף התחייבו כי צורת ההתיישבות הכפרית תיבחן כאחת החלופות ליישוב הערבים בנגב. ואולם, מאוחר יותר
סרב צוות התכנון לבחון באופן פרטני אפשרויות להסדרת ההתיישבות בכפרים הבלתי מוכרים.
11
יודגש: עורכי תוכנית המתאר המחוזית לא בחנו אפשרויות להכיר ולהסדיר את הכפרים הבדואים הקיימים
במיקומם הנוכחי. כתוצאה מכך, תוכנית המתאר המחוזית החלקית תמ"מ 4/14/23 אינה נותנת מענה תכנוני
הולם לתושבי הכפרים. היא אינה מסמנת את הכפרים הקיימים על המפה, ומתעלמת מקיומם ומזכויות
תושביהם. זאת ועוד, אין בה הוראות ברורות או קריטריונים תכנוניים לפתרון מצוקתם התכנונית של כלל
התושבים בכפרים הבלתי מוכרים.
תוכנית מחוזית זו מתעלמת ממצוקתם של תושבי האזור אליו היא מתייחסת. היא אינה מציעה כל פתרון לתנאי
חייהם המחפירים. ונמנעת כליל מלבחון הצעות להסדרת מעמדם התכנוני של כפריהם. חמור מכך, התוכנית
ממשיכה לסמן את האזורים בהם ממוקמים הכפרים בהתאם לייעודי קרקע שונים, אשר אינם נותנים מענה סביר
לתושבי הכפרים. התוכנית, שהתיימרה לתת מענה תכנוני מקיף לבעייתם של כפרים אלה, לוקה אם כן בחוסר
סבירות קיצוני.
במקום להציע מיקומים להתיישבות בחר צוות התכנון של התוכנית המטרופולינית להציע מנגנון לאישור תכניות,
בסמכות הועדה המחוזית, להקמת יישובים חדשים במרחב מוגדר (נוף כפרי חקלאי משולב). דהיינו, התוכנית
אינה יוזמת את הקמת היישובים כי אם מותירה אותם ליוז