קיבינימט חרא אני רוצה כבר מדרגה חדשה.

נמאס לי כל הזמן רק לבנות בשביל העתיד.

אני רוצה שיהיה לי טוב כאן ועכשיו.

נעים. מגע. חום. שקט.

לנקות כבר רעלים. נמאס לי מההתמכרות לעצבים.

לפזר כל כך הרבה רעל.

לא להגיע להחלטות הכי חכמות.

להיות לחוץ.

לא להגיע להחלטות הכי חכמות.

להתקבע.

לנוח באמת איפשהו. לא רק לרוץ ולרוץ בפנים.

זה שוחק.

להיות מסוגל לקבוע לעצמי את הקצבים. לא רק טורבו או לרצות להכבות.

אני רוצה ואני לא יודע מה אני רוצה.

כמו לרצות לאכול ולא לדעת מה.

מגיע לי כבר.

די.

אכלתי מספיק חרא. שילמתי על אי אילו גלגולים קודמים. מספיק.

אני מוכן להתחיל מסעות. או שאני רוצה להאמין שאני מוכן. אז יאללה. הלחכות הזה שוחק אותי.

כי את האמת- אני לא יודע אם להאמין לך. אנאי לא יודע אם יש פה משהו פתולוגי או שעושים עלי תרגיל.

ולא מגיע לי הדברים האלה. זה בזבוז נוראי לתת ל-DREAMER כמוני לרדוף אחרי אוויר מתפוגג.

אני רוצה יותר. מגיע לי יותר. מגיע לי לעבור סוף סוף את הפאזה הזאת בחיים. את המסה הקריטית. שאחריה באמת לא תהיינה ספקות יותר. לא עוד "נו תראה השלית את עצמך. בסוף אתה תמיד חוזר לאותו בור".

הגיע הזמן. די עם כל הסבל המוכר והמשעמם. אני מקדם בברכה סבל חדש ומרתק :)

ודי למזוכיזם הרגשי הזה. ודי לתחושה הלא בטוחה הלא הנגמרת הזאת. חוץ מהרגעים של הצלילות החדה. אבל הם מעטים מדי.

אני רוצה לרצות שיאהבו אותי. אני רוצה לרצות לאהוב. בלי ספקות. כמו בחלומות הנדירים. בתחושות חיוביות נטולות רבב של ספק, לעג וביקורת.

PURE

אני רוצה לממש את הניצוץ הנדיר הזה.