היום. ממש היום לפני 20 שנה, וזה היה בשבת בעשר בבוקר. אמא שלי עצמה את עיניה. בפעם האחרונה. לתמיד.
ימים רבים אני כבר חושבת על המשפט הזה. על התאריך הזה. וזה מגיע. היום. כל שנה, ב-4 במרץ , ב-10.00 בבוקר, הלב שלי נצבט כל כך חזק, מחסיר פעימה, והולם בכל הכוח. כל שנה , דה ז'ה וו מחודש. וזו עוד פעימה מפעימות ליבה של אמא שלי, שליבה לא הניח לה ללכת מן העולם הזה בשקט ובשלווה, אלא הותיר אותה נושמת בקושי, צמודה לבלון חמצן, כל כך צעירה, עם ריאות שלא נותר בהן ולו מילימטר פנוי ונקי מתאים ממאירים, אבל עם לב חזק שסירב לנטוש את העולם ורצה להמשיך ולבלוע עוד ועוד, ולא להשאיר אותנו לבד.
אמא שלי, חלתה כשהיתה בדיוק בגילי . שש וחצי שנים מאוחר יותר תש כוחה . כזו החמצה של כל כך הרבה שנים יפות שעוד נכונו לה ... כל כך מוקדם...
חודש ויום לאחר שמלאו לה 49 , הובהלה לבית החולים כדי לדעת כי הגורל תעתע במי שמעולם לא עישנה , הקפידה על מזון בריאות, הליכה ברגל וכל הכללים שכתובים בספרים. במי שהיתה יפה אמיתית, יפת נפש לפי כל אמות המידה האפשריות ויפת תואר ומראה, אצילה מהדור של פעם, שהטמיעה בנו את העולם הקסום של מתן בסתר, חברות אמיצה ועוד כמה וכמה ערכים טובים.
אמא, המשיכה לשאת בגו זקוף את בשורת מותה הקרב והמשיכה לעודד את הרופאים המתמחים שהקיפו את מיטתה באהבה גדולה והיו משתפים אותה בתורנויות לילה שקטות יחסית - באהבות שלהם ושואלים לדעתה..., לנחם את הפסיכו-אונקולוגית שנשלחה אליה ויצאה כמעט כמטופלת ... ובעיקר לנחם אותנו , כאילו אנו אלה שדרכנו הולכת בכיוון אחד ... עשינו הרבה כדי לתמוך בה , אבל תמיד אני שואלת את עצמי אם רגשית זה היה מספיק . האם הרגישה את אהבתנו, האם היתה בודדה במערכה, אוכלת את הלב מבפנים, האם יכלה לשתף מספיק אותנו ובעיקר את אבא ,או אולי לא.
האם שיתפה חברות ברגשות ובפחדים או המשיכה להתנהג כאילו היא הגיבורה האולטימטיבית. בעיניים של ילדים לא תמיד רואים את הכל. היום , אחרי שנים , השאלות מגיעות, לאחר שאנו עצמנו חווים מהמורות עמוקות פחות או יותר, כולנו.
ואכן, היא הלכה מאיתנו, "ליידי" אמיתית בכל רמ"ח אבריה, גאה ועשירה בתוכן ובעשייה למען ביתה ולמען הזולת. אבל, השאירה אותנו מתים משהו. בלב. המשכנו הלאה. כל אחד במסלול חייו הנפרד לעולמי עד.
לעיתים, אני שואלת את עצמי, בהזדמנויות שונות ואקראיות, מה היא היתה חושבת על...
חיינו המשותפים בבית הסתיימו כאשר הייתי נערה מתבגרת, ואני זוכרת אותה בעיקר משנות העשרה שלי.
שנות ה-20 כבר היו בשלט רחוק בינינו, במידה רבה. היא כבר היתה חולה, עסוקה בהישרדות מחד ובתמיכה בנו - מאידך. אני גרתי רחוק, מגיעה לסייע בתקופות של טיפולים, מנסה להילחם כדי לשמור על אורח חיים של צעירה, לצד פרקי זמן במחלקות האונקולוגיות שמקפיצים את הלב והנשמה בעשרות שנים, ברגע אחד. יוצאת מהמחלקה ומגיעה לריקודי שנות ה-60, ואחר כך שומעת מישהו שואל :למה היא בוכה כשהיא רוקדת?
מה אמא היתה חושבת על החיים, בנקודות זמן ומקום שונות, איזו אשה קשישה היתה הופכת להיות? איך היתה מזדקנת? מה שבטוח שהיתה הופכת לסבתא נהדרת, חמה ושופעת אהבה ונתינה, וכל כך חבל שלא זכתה לחבק נכדים. היא , ואבא יחד איתה.
האם היתה מתחברת למחשב ולאינטרנט ושולחת בדיחות, מאמצת "אייפוד" מודרני ומקשיבה למוסיקה קלאסית ולאופרות שכל כך אהבה, או דוחה על הסף את פלאי הטכנולוגיה , ממשיכה להיות שומעת חופשית באוניברסיטה ולהרחיב את הדעת עוד ועוד בקשת התחומים בהם התעניינה, ממשיכה לעזור לכל מי שיכלה מאהבת אדם אמיתית, אופה עוגות שמרים בשלושה טורים בתבנית מרובעת אחת - עם קקאו, גבינה ופרג, כדי שיהיה לנו מה "ליישר" בשבת אחר הצהריים כאשר היא ישנה, שטרודל וינאי ריחני וגאה, עוגות ססגוניות עם "לוקום" ובוטנים, ורוגלך שאין בשום קונדיטוריה, או ממליצה על בצורת בשם הטרנד הבריאותי, ממשיכה להציע כבד קצוץ עם או בלי ביצה ובצל, סלט חצילים עם שום וגמבה כבושה וחמוצים מעשה ידיה, וגם רגל קרושה בחגים וגבץ' "(ירקות מבושלים) ביום חול, ואיך לא - קומפוט עשיר עשוי מפירות העונה, ומפירות יבשים בחג הפסח - או אולי היתה מתפתה לעיתים למטבח המודרני - אוכל ביתי מוכן כדי להקל על עצמה, מארחת חברות לקפה אך אחר כך מתלוננת שאין ראשה פנוי לשיחות נשים על בגדים ועל הכלות, וכי היא בעצם מעדיפה קריאת ספרים...
במשך שנים הייתי הולכת בקניונים ורואה נשים עם תסרוקת דומה לזו של אמא שלי. רואה אותן מאחור. שיער קצר ומאפיר, כמו שהיתה בעת האחרונה שלה. בליבי הייתי מדמיינת שאופס - היא תסובב את הראש , תחייך את חיוכה הצחור ותגיד מילה טובה . אבל, אני מעולם לא טיילתי עם אמא שלי בקניון , כי כשהייתי ילדה לא היו קניונים עדיין...
לעיתם אני רואה אימהות ובנות משוחחות בבית קפה שכונתי , בסתר ליבי אפילו מקנאה וחושבת לעצמי עד כמה חוויה שגרתית כל כך, לכאורה, היא מציאות בלתי מושגת עבורי. כי מעולם לא ישבתי עם אמא שלי בבית קפה , אלא כשהייתי ילדה .
בכל פעם אני מנסה לדמיין את הדיאלוג שלנו כשתי נשים - האם היה הופך לחברי או נותר כשיח אמא ובת.
בשבילי היא נותרה אמא שהיתה מחכה לי בבית עם כוס מיץ תפוזים טרי, סחוט דקה קודם לכן , מיד אחרי "בצפר"; אמא שעירבבה לבן בכפית קקאו וסוכר וקראה לזה "גלידה" כי כל כך שנאתי לבן; אמא שהגיעה לאסוף אותי ביום של גשם עם בגדים להחלפה שלא אצטנן ; אמא שהיתה חוגגת לי ימי הולדת בימים גשומים של סוף נובמבר, עם צלחות נייר, מיץ פטל ושקיות של הפתעות לחברים, ומבטיחה לי שכל הילדים יגיעו למרות מזג האוויר - ותמיד היא צדקה; אמא שהיתה אופה עוגות, אבל היתה ספק צוחקת ספק כועסת כאשר הייתי טועמת מהבלילה כשהיא היתה מסובבת את ראשה לשניה. אמא שעודדה אותי בדרך העט והעיתונות בה בחרתי בגיל צעיר, היתה מציידת אותי בשקית עם אסימונים כדי שאתקשר מכל מקום בארץ אליו הגעתי כדי לראיין אלילי נוער, ולו כדי לשמוע כי נחתתי בשלום; אמא שהיתה נותנת לי דמי כיס נוספים כדי לרכוש בולי דואר לכל מדינות העולם עבור המכתבים שכתבתי לילדי תבל , ובעצם כך למדתי לכתוב באנגלית באופן חופשי כבר מגיל צעיר; אמא שקיבלה באהבה חברים לעט מפינות שכוחות אל על הגלובוס ש"נחתו" אצלנו בבית ולא רצו לעזוב ולוותר על הפינוקים שלה;
אמא שלי, שחינכה אותי , לטוב ולרע , לומר בבקשה, תודה וסליחה ( ובגרמנית זה בכלל נשמע כמו...) להושיט יד ולברך גם אמא של חתן שמחת יום ההולדת ולא רק את הילד עצמו, וכך הפכה אותי לילדה ישראלית בתעודת הזהות, אך עולה חדשה בהתנהגות למשך שנים רבות, עם ריש מתגלגלת לתפארת ( ולא קל להיות ילדה עם סרטים בשיער, נעלי לכה וחצאיות קפלים משובצות, שקוראת שלושה ספרים ביום בחברה של ילדים במכנסי התעמלות וסנדלים שמשחקים בארגז החול ומדלגים ב"קלאס" ו"גומי" ).
אמא, שהיתה אורזת את הבגדים היפים והיקרים שהיתה קונה עבורנו, חודשים ספורים מאוחר יותר , לאחר שכבר גדלנו וצמחנו, והבגדים כבר לא תאמו את מידותינו, ושולחת אותם למשפחות נזקקות, תוך שהיא מסבירה לנו שיש ילדים שאין להם מה ללבוש, אך כדי לא להביך אותם, הם לא יכירו אותנו ויקבלו שי נאה בהפתעה.
אמא שלי , שבעצמה היתה עולה חדשה, שלא מימשה את חלומה להשכלה גבוהה פורמלית כשהגיעה לאוהל וצריף במעברה, ונאלצה לפרנס את הוריה, אך היתה אוטודידקטית מבריקה מן השורה הראשונה .
אמא , שבכיתה ב' הייתי מתקנת לה שגיאות כתיב כי היתה כותבת "שתי ביצות"במקום ביצים, ושגייה (שגיאה) ושקייה (שקיעה), ואשר לאחר מותה מצאתי על מדף הספרים שלה את עמוס עוז , יהושע בר יוסף ודויד גרוסמן , אך גם ספרי לימוד של השפה האיטלקית עם הסמל של דנטה אליגיירי;
שחלמה להיות רופאת שיניים, אך הסתפקה בקריאה אין סופית של מגזינים בתחום המדע והרפואה.
ברבות הימים, וצחוק הגורל, שהיתה זו שאיבחנה את השד הארור והקטלני שצמח בגופה, עוד בטרם הבינו הרופאים מה באמת מתחולל בו.
אמא שלי,שאהבה פרחים, עציצים, צלילים ואנשים, שהיתה עושה לנו יום כיף בחוף הכרמל ובחוף השקט בחיפה, וחותמת אותו בארוחה מסורתית של תפוחי אדמה אפויים שכל כך אהבתי. הולכת איתי לסרטים של שירלי טמפל, מחזות זמר וקונצרטים, מכירות פומביות וגלריות לאמנות בשבת בבוקר, וקונה בכל לירה פנויה ספרים. כל כך הרבה ספרים. "ספרי פז" לפעוטות עם כריכה מוזהבת ועד ל"אורה הכפולה" ונילס הולגרסון.
אמא, שקנתה לי מנוי לתזמורת הסימפונית כבר בכיתה ד' ובעקבות כך אני עדיין שומרת אוסף חתימות של מוסיקאים , מנצחי תזמורות ונגנים מפורסמים, ולא קלפים ופוסטרים של זמרי התקופה;
אמא שהיתה עורכת שולחנות עם מפות מתאימות לצבע של הוילון, ממש כמו שהיתה מתאימה את צבע העגילים והצעיף לגווני הנעליים בהקפדה מזרח אירופית קלאסית, ולובשת שמלות בתפירת עילית של התופרת המיתולוגית, שהיתה פורשת שמיכת פיקה על הריפוד בסלון, מפרידה בין כלים של בשר וחלב, מדליקה נרות שבת, ומתיישבת לארוחת ערב שבת בשעה 7 בערב בדיוק, יחד עם אות הפתיחה של החדשות שהביא את אבא אל ראש השולחן.
אמא שלי. שבעת מריבה בין אמא לבת היתה מתריסה לעברי - "עוד תתגעגעי לאמא הזאת", ולא ידעה עד כמה היא צודקת . ונכון, לפעמים היא היתה מעצבנת ...פתוחה וליברלית לעולם, אך שמרנית עד להכעיס בכל הקשור במה שכל כך רציתי לספר לה ולא יכולתי ...
מעולם לא נסעתי בראש השנה. תמיד היינו בבית ממתינים לאבא שיחזור מהתפילה. בראש השנה האחרון הרגשתי מחנק נוראי. ידעתי שזהו ראש השנה האחרון. שהספירה לאחור כבר שועטת במהירות. ואמא, שחשבה קודם עלינו, קראה את מבט עיני ואמרה לי בשקט - סעי לטיול, מה כבר יכול להיות... אבל, בראש השנה שאחריו כבר בילינו בדרכים, פעם ראשונה לא עם ההורים, כי גם אבא - נשברו ליבו ורוחו והצטרף אליה, כל כך מהר...
ימים אחדים בטרם מותה הביטה בי , בעיניים מאשימות ותבעה להעלות את רמת החמצן כי אין לה אוויר. לא הצלחתי להיישיר מבט אל בעיניה, כי מה כבר יכולתי לומר לה ? שהריאות שלה כבר גמורות? המבט הזה שלה הולך איתי, ומעת לעת אני נזכרת בו.תיסכול וחוסר האונים של מי שאינו יכול עוד להשיב את נפשו של האדם האהוב עליו.
ביום הההולדת ה-29 הבטיחה לי ממיטת חולייה, ובדמעות תוך התנצלות על כך שהיא משבשת לי את השמחה , כי בשנה הבאה נעשה חגיגה גדולה. יום ההולדת ה-30 שלי אכן היה חגיגה כפולה, עם כל החברים שעמדו לצידי, כמו מילוי מצוותה של אמא. אך אמא כבר לא היתה . גם אבא לא. לא אשכח לעולם את היום בו קיבלנו את הבשורה כי הגידול של אמא אכן ממאיר . הרופאים מסרו לי .אני הבטתי באבא שלא רצה לעכל את רוע הגזירה. נכנסנו אל אמא והיא הביטה בנו בעיניים גדולות . ואז, אבא ,שהיה האיש הכי סגור בעולם, נער שניצל מרכבות המוות ומהפוגרום של 1941 ביאסי ברומניה ונותר יתום כבר מגיל 9 , בחר בדרך המיוחדת לו. הוא הביט בה, ובקול רועד החל לספר כיצד בימי השואה נתפס , הובא אל ארכיבישוף מקומי, ובעודו עומד כשאקדח מוצמד אל רקתו , התחנן על נפשו , וניצל. "ואני מקווה שהנס שקרה לי יעבור גם אלייך". אמא היתה המומה , כי הבינה את מה שידעה כבר לפנינו ויותר מכל מהדרך בה בחר להעביר לה את המסר. אבל, הנס עבר לתקופה מוגבלת שהיתה כרוכה בסבל גדול.
כל כך הרבה סבלה. וליבי נחמץ. התקופה האחרונה היתה כל כך מיותרת. אילו הכל היה מסתיים קודם לכן, לא היתה מגיעה אל צלם אדם כה מיוסר, אל גוף שדוף עד אימה שנותר מאשה בשלה, נשית ויפהפיה. ברבות השנים כל כך הבנתי את המושג "למות בכבוד" וכל כך הצטערתי שאמא לא זכתה לו, למרות שהיתה צדיקה בעיני. לגמרי. וכל כך לא הגיע לה תהליך כה מייסר.
כאשר התחוור לה כי שעון החול אוזל, זימנה את כולנו למיפגש משפחתי, הזמינה פסיכולוגית שתסביר לנו מה צפוי מעתה . אמא ישבה והשקיפה עלינו, כמו נסיכה אמיתית שיודעת ומכירה היטב את מקומה ו מעמדה, יפה כמו תמיד . לבושה בחליפת מנוקדת בשחור לבן, ונעולה בסנדלי עקב אדומים, מאופרת, ועונדת עגילים ושרשרת, באדום אף הם. לא אשכח את היום הזה ואת הדרך בה ניהלה את ה"אירוע" בו הובהר כי אין דרך חזרה וכי הקץ קרוב מאי פעם. לא יודעת מנין שאבה כוחות לדרמה הזו...
ניסינו למצוא פתרונות. בתקופה מסויימת אף בדקנו עם רופאים במרכזים רפואיים בעולם. אבל, כבר היה מאוחר . היום, אני שואלת את עצמי, האם קידמת הרפואה היתה מעניקה לה עוד חיים או לפחות איכות חיים טובה יותר . עד היום זכורה לי שיחת טלפון עם רופא מומחה ממאיו קליניק במיניסוטה שאמר לי : מצטער, אבל אין יותר מה לעשות. באותו רגע הרגשתי כאילו בניין שלם קורס על ראשי. ואז, נדרתי נדר כי יום אחד אעשה משהו שיעניק לאנשים את האפשרות לקבל מידע רפואי מוקדם ככל האפשר, ואולי להציל את חייהם או את אלה של יקיריהם. לפני כארבע שנים פרעתי את השטר והקמתי אתר בריאות עתיר תוכן. כל פניה שאני משיבה לה ב-ד' אמות, מעניקה לי עוד לילה של שינה טובה יותר ומחשבה על כך שבזכות אמא אני יכולה לעזור לאחרים. כל כך חבל לי שהיא לא יכולה לראות את ההשקעה שלה נושאת פרי.
בכל פעם, אני שואלת את עצמי איך הייתי מציינת את זיכרה. תמיד יש לי תשובה אחת.
לא במכשיר רפואי בחריטת שמה , לא על לוח התורמים ולא בטקס זיכרון קודר. רק בנשף ריקודים של ולס וינאי, אופרטות ושטרודל תפוחים חם מעוטר באבקת סוכר בזוקה.
כי אמא הבריאה היתה אשה כל כך שמחה, אהובה ואוהבת , שאהבה לרקוד, ושקולה היה נשמע בשירה, עד שבשורת המחלה והספירה לאחור העיבו על נפשה.
אמא , שתמיד היתה אופטימית, חרטה על ליבי את המשפט : "מחר תזרח השמש", ולימדה אותי להתמיד במציאת פיתרון לכל בעיה , ללא חת וללא אפשרות להתייאש בדרך.
במהלך השנים, חרקתי שיניים לא אחת, ותמיד מלווה אותי אמא שאמרה : "תקישי על כל דלת עד שתיפתח זו הנכונה"...
בימים של שמחה וגאווה היא כל כך חסרה . לספר לה , לשתף, לקבל חיבוק . בימים של צער, כל כך כעסתי עליה שהעזה ללכת מכאן כל כך מוקדם...שכבר אי אפשר להזדחל למיטה של אמא ואבא, כמו פעם שהיינו ילדים, ולהסתתר תחת כנפיה הגדולות והמסוככות מפני אנשים רעים... בשנים האחרונות , בימים של כרטיס בכיוון אחד בזוגיות ובקצה הפרידה, ניסיתי לדבר איתה פעם אחר פעם ולשמוע מה היא חושבת, מה היא מציעה, אבל היא רק הגיחה אלי פעם אחת בחלום, השקיפה עלי ולא הבנתי מה ענתה ...וזה היה כל כך מוזר וגם מתסכל..אפילו כעסתי עליה שככה היא עוזבת אותי בדיוק ברגע שאני צריכה אותה כל כך, ונזכרתי באותו יום בו שמעתי אותה בוכה בחדר השינה שלה : "אמא'לה למה עזבת אותי כשאני כל כך חולה"...
ואחר כך, חשבתי לעצמי כמה טוב שנחסך ממנה הכאוס הנורא הזה בחיי שהיה רק פוצע את ליבה עוד יותר . מישהו שאל אותי ,לאחרונה , איך זה שאחרי 20 שנה, ובגילי "המופלג", אני עדיין חושבת על אמא שלי. "מי שלא היה שם לא יודע" השבתי, ואיחלתי לו שלא יבין זאת עד גיל 120... כאשר היא ישנה זה לא כמו שהיא איננה ...
החיים נמשכים. ימי שמש וימי סגריר. יש כל כך הרבה ימים שאין בכלל זמן לחשוב , וכבר מזמן ברור שקו הטלפון איננו מחובר לארמון שלה , גם לא אינטרנט או פקס. מאורעות החיים דורשים את מלוא תשומת הלב. ככה זה...הגוונים משתנים, העוצמות שונות, אבל הגעגוע לעולם אינו חולף.
כל כך הרבה אירועים בכל תחומי החיים - שמחים ועצובים, הצלחות וכשלונות, הנאות ואכזבות. לא פעם כל כך רציתי לחייג הביתה ולומר : יאללה אמא, תצאי מהבונקר ...צ'מעי מה היה היום...
אבל מה שנשאר, הוא הזיכרון.
אמא לא היתה אשה של תכשיטים רבים. רק עדי אחד שענדה לצווארה ביום אירוסיה נותר לי. ביום אחד, בהפתעה גמורה גיליתי כי נעלם. יד זרה נגעה במה שהיה כל כך יקר לליבי ולקחה אותו, מבלי שניתנה לי אפשרות להשיב אותו אל חיקי. עד היום זה כואב, כי זהו חלק נוסף ממנה שהלך ממני.
מעיל צמר כחול וישן נשאר, כאשר שנים רבות שמרתי עליו כמות שהוא, כי הריח העדין של אמא עדיין דבק בו. וגם דובי לבן גדול שאמא קנתה לי למרות שכבר הייתי גדולה, ואני שומרת עליו, יחד עם "פיירו" הליצן העצוב שקניתי לה, והפך לקמע שלה לרפואה שלמה.
נכון, דרך העולם היא שההורים נפרדים מאיתנו מתישהו. השאלה מתי ואיך. היום, כאשר חלק מחברי איבדו בשנתיים שלוש האחרונות הורים בני שמונים פלוס, כאבתי את כאבם, אך אני יכולה לראות את הדברים בפרופורציות נכונות. הם חיו, השיגו, נהנו, זכו לראות ילדים גדולים, נכדים ואף נינים, והנה הגיעה שעתם. זה לא מפחית מן הגעגוע ,אבל אני בטוחה שהכאב הוא אחר .שפוי ומאוזן יותר.
אבל אמא "צוציקית" , ממש ילדה - בת 49 שמתחילה כבר לספור לאחור ?!.... .. אני חושבת על עצמי...מרגישה כמו 20 ומשהו , חיה כמו צעירה וחושבת שכל החיים עוד לפני ..
חודשים ארוכים לאחר מכן לא יכולתי לעבור ליד בית ההורים. לעיתים, כשאני מזדמנת למקום , אני חולמת לעלות הביתה, ושאמא תפתח לי את הדלת. מתגעגעת למרק אטריות , כדורי גבינה עם קינמון, צלי עם תפוחי אדמה,ועוד כל כך הרבה דברים טובים. אך בעיקר אני מתגעגעת לריח. של אמא . של אבא. לריח של הבית.
ו...כן, הייתי עושה גם "קאם בק" לעוגיות הריבה הדו שכבתיות הפריכות והנמסות בפה שהיתה אופה, שחברי ילדות שלי זוכרים עד היום באהבה.לפעמים לא ידעתי אם הם באים אלי בגללי או בגללה , מאור הפנים והחיוך ו...כן היא היתה אלופת העולם בעוגות עם טעם של אמא ...
בחודשים האחרונים פגשתי חבר ילדות. הוא שאל אותי מה עם עוגיות הריבה בתבנית של הפרח עם החלון במרכזן, אם אפשר לעבור אצל אמא שלי ולהשיב את הגלגל לאחור..
.ומה שנותר לי הוא לשלוח לה חיבוק ענק והמון המון אהבה.
בשנה האחרונה, נפרדו מן העולם שתי חברות עבר שלי, בגילי , פלוס מינוס . ילדים קטנים. משפחות בצמיחה . כלום לא משתנה , אני חושבת לעצמי. אלהים ממשיך להעמיד במבחנים קשים מדי את ילדי הגן שעדיין זקוקים לאמא . אבל אנחנו ממשיכים להיות ילדי הגן כל החיים. כי אין כמו אמא . בכל גיל. לקישורים:
נשף וינאי עם "הדנובה הכחולה" של יוהן שטראוס קטע מתוך "נסיכת הצ'רדש" מאת אמריך קלמן
|
