בוקר ... , רגיל . יושבת במטבח המואר שלי , פותחת את החלונות , מאפשרת לעולם להכנס ... כוס קפה שניה, אוחזת בידי . לוגמת , כותבת לך. ברקע רדיו מתנגן , שירים מוכרים לי. שומעת / לא שומעת. קשובה , בעיקר לעצמי . אוזרת אומץ , מתחמשת במילים . רוצה לומר .... ואתה כל כך , אינך.
מתגעגעת......
תוהה... כיצד היו נראים חיי , איתך.
אומרים שהזמן מרפא את הכאב ... האמנם ? ? סולדת מקלישאות ואימרות כנף .
איש של מילים.
ואני , נותרתי ללא.
את מקומן תפסו תמונות .... רגעים .... מגע ... ריחות ..... זכרונות !
האלבומים ארוזים בקופסת קרטון , אי שם בבויידם. לא זקוקה להם. אתה שוכן בתוכי . בהיר , וחד , נגיש , ורחוק כל כך.
שום דבר בעולם שלי , לא הכין אותי לרגע הזה ....שתלך.
יש בי כל כך הרבה דברים לומר , לך .
עלי . עליך.
ממקום בוגר , כבר לא הילדה הקטנה המצטופפת בין ידייך. יודעת היום , יותר מאז. ואתה - אינך.
זה היה יום חורף , הבית המה אנשים.
רציתי שיילכו ,
שאשאר לבד.
בלילה , במיטה כשהגשם לא פסק ... התייסרתי שאתה שם. בחוץ. רציתי להתגנב , להגיע אליך , לכסות אותך. שלא יהיה לך קר .
אני יודעת שמתים לא מרגישים . אפילו עונות השנה פוסחות עליכם.
שונאת חורף.
מדברת איתך ....המון. אתה לא שומע , הלוואי שאפשר היה.
נאחזת במה שנותר בי ממך. מסרבת להיות מרירה. שואבת כוחות ממי שהיית .
שואלת המון שאלות... בשקט , שלא יישמעו . מנסה לפתור את תשבץ חיי בלעדיך.
חושבת שהצלחתי , בכלל לא רע.
ובעיקר ,
אוהבת אותך . אבא .
|