כבר עבר יותר מידי זמן מאז הייתי מאוהבת.

מאז הרגשתי התרגשות, דפיקות לב חזקות מידי, פרפרים בבטן, חלומות בהקיץ.

יש גברים בחיי, תמיד יש מישהו.

מישהו שהתחיל איתי בבר עם איזה משפט פתיחה מטופש וחשב שאולי ישחק לו המזל הלילה, או מישהו שפנה אלי ברשת, מישהו שאני עשיתי לו עיניים, מישהו מדהים שחברה היתה חייבת  (!!) להכיר לי...... ועוד כל מיני כאלה מאולצים.....

אבל כבר מזמן לא היה משהו לא צפוי, לא מתוכנן, ומרגש.

מה קרה לכל מיני סיטואציות רומנטיות כאלה, שנתקעים במישהו באמצע הרחוב, מבקשים סליחה מהירה כזו, ואז העיניים נפגשות ו....בום!

שעומדים יחד בתור בסופר, כל אחד עסוק בענייניו, ואז העיניים נפגשות ו.... בום!

ששני אנשים מושיטים יחד את היד לקחת את אותו סרט מהמדף, מביטים במבוכה אחד בשני, ואז העיניים נפגשות ו.... בום!

מה? הרגעים האלה הפכו להיות נחלתם הבלעדית של סרטים רומנטיים?

וכשחושבים על זה עוד קצת - לאן נעלמה המבוכה?

למה כולם נהיו פתאום מלאי ביטחון עצמי ואגו?

זה קצת משנה את כללי המשחק, לא?

פתאום המשחק הוא לא "לכבוש", אלא הופך להיות משחק של "מי מנצח".

העיקר לא לצאת מושפל.

משתוקקת לאיזה מקרה לא צפוי ומרגש כזה, למשהו מביך, שיגרום לי לא להצליח לעצום עיניים בלילה.

למישהו שיחזר אחרי כמו פעם – שישאיר לי מכתב בתיבת הדואר, או פרח על החלון של האוטו, שידפוק פתאום על הדלת בלי הודעה מוקדמת (כן כן, גם בלי להתקשר מלמטה לשאול אם אפשר לעלות), ויגיד לי שיש לי 10 דקות להתארגן לארוחת ערב רומנטית שהוא ארגן בעצמו (בלי לשאול אותי לפני איזה סוג אוכל אני אוהבת), שישקיע קצת מעבר ל-3 פגישות לפני שהוא מנסה להכניס אותי למיטה, וכשכבר נכנסים למיטה - שישים לב לסט תחרה החדש ששמתי לכבודו, ולא יהיה עסוק בלהוריד אותו ממני תוך חצי דקה.

כאילו נוצר מצב חדש בעולם (או שאולי זה רק פה בתל אביב), בו לא צריך להשקיע יותר מידי, ולא צריך להתאמץ, כי ברור לכולם שאם פה זה לא יצליח, תמיד יש אחת אחרת שאיתה זה יהיה קל יותר.

ותסלחו לי, אבל המצב הזה מחורבן!!!

אז דיי עם הפמיניזם הזה שכולן השתוקקו לו.

לא רוצה להיות כזו מודרנית וליברלית!

רוצה גבר שיהיה גבר ויתחיל איתי, יחזר אחרי ולאט לאט יכבוש אותי.

שיבין שהוא הגבר במשחק החיזור הזה, ואני האישה, וישחק את המשחק עם החוקים הישנים.

רוצה להתרגש!

נראה לך שאתה יכול לרגש אותי ככה?