כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, האיגרת, 5.3.2009

    0 תגובות   יום רביעי, 4/3/09, 20:56
     

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    קטעים מתוך האיגרת השבועית של משפחת תיאטרון החדר

    לקבלת האיגרת המלאה: orian01@bezeqint.net


    באיגרת המלאה:


    שיטת אוריין

    פרשת השבוע 

    "נמר בוער" - שרית פוקס (7)

    מיכאלה למדן: תתת"ת

    מולי ש' אנצ'ל: בִּשְׂדֵרוֹת דְּקָלִים תְּלוּלוֹת

    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    קדם-אירו

    יהודה ג'אד נאמן

    רונן פרידמן: מאחורינו ולפנינו

    שאול דישי: פינתו

    הכתובת על הקיר 

    אודישנים / דרושים 

    כרוניקה... 

    אתרים



    תיאטרון החדר מציג:

    --------------

    הדיבוק בחדר

    טרגי-קומדיה אפלה, בהשתתפות:

    מאייה אלרון, אבי גיבסון בראל, אמיר אוריין

    אירוע מסעיר, מטלטל ומרתק!

    ההצגה והמשחק הטוטאלי והמרהיב בשיטת "המעגל הפתוח"

    המחישו לי שוב שתיאטרון החדר הוא מקום ליצירה אמיתית, ללא פשרות.
    (רן בן עזרא - שחקן ומנחה קבוצות)

    עכשיו בחזרות פתוחות לחברים. טל': 03-5171818

    --------------

    נו-אקסיט

    (משנת 2002 ועד היום)

    שלי גורל, רותם זיו, אבי גיבסון בר-אל, עמירם שניר

    מוצ"ש, בתיאטרון החדר

    בהזמנה טלפונית: 03-5171818

    תודה לכם השחקנים שעושים עבודת קודש רוחנית ומעמיקה!

    (מאייה שטיינמן-הובני, משוררת ומנחה)


    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    אמונה

    אדם-יוצר במיטבו הוא מאמין-ספקן.

    רגע אחד הוא מאמין באמונה שלמה שהוא המלט של שייקספיר,

    ורגע אחד הוא מאמין באמונה שלמה שהוא השחקן המגלם את דמותו של המלט.

    פרדוקס האמונה:

    ברגע שבו אתה מבין שהאמונה שלך בתופעה, היא זו המכתיבה את ההתנהגות שלך ואת תוצאותיה, ולא התופעה כשלעצמה, באותו הרגע כבר אינך מאמין באמונה שלמה.

    אז חל השבר הגדול של האמונה.

    מתוכו אתה יכול להגיח ספקן מוחלט, או אדם חדש.

    באותו הרגע אתה יכול להיגאל מעריצותה של האמונה.

    באותו הרגע אתה מתחיל בדרך הקשה מכולן.

    אם אתה יודע שלא התופעה קובעת אלא האמונה בה, באותו הרגע אתה יודע שרק מעשיך יעידו עליך, ואז אתה מבין, בהבנה עמוקה, שהאמונה תלויה בבחירה.

    (אמיר אוריין)

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998)


    פרשת השבוע: תצוה (קטע)

    (הקטע הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת קבוצתית ב"המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

    20. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10

    "ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

    תחילת הפרשה בתיאור מפורט של בגדי הקודש לאהרן ובניו בבית המקדש. לאחר מכן מובאות הוראות האל לקידוש הכוהנים בטקס שבו דם הקורבנות ממלא תפקיד מרכזי.

    "נר התמיד" עורר את השאלה, מהו "תמיד". יש גורסים שזהו נר הדולק כל העת. אחרים טוענים שהוא נר הדולק כל הלילה וכל הלילות אבל לא ביום.

    מדוע ציווה הקב"ה על נרות המנורה שידלקו לפחות כל הלילה? מהמדרש (ויקרא רבה פרשה לא) משתמע שמצווה זו מסמלת את הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל:

    "בר קפרא פתח: 'כי אתה תאיר נרי' (תה' יח': כט). אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ: כז). נרי בידך 'להעלות נר תמיד'. אלא אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך".

    על בסיס התפיסה הזאת של זיקה ותלות שבין אדם לבין אלוהיו, מתקיים אורח החשיבה הקבלי.

    במשך הדורות אף יוחס לנרות שבמקדש כוח על-טבעי, כשהתחילו להאמין שבכוחם להגן על עם ישראל. כך אפשר להבין את מאמצי שלטונות סוריה לבטל את הדלקת הנרות במקדש בימי אנטיוכוס ואת להיטות היהודים לחדש אותה מוקדם ככל האפשר:

    "מצווה אחת יש להם, שאם לא יעשו אותה, יאבדו מן העולם, וזו הדלקת נר בבית המקדש, שנאמר 'להעלות נר תמיד'... כל מי שיש לו חלק בשבע נרות שהן מאירות תמיד בבית המקדש... אין ברייה יכולה להם, עמדו וטמאו כל השמנים שבבית המקדש, ולא נשתייר כי אם פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח, ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים. "

    לרמב"ם יש פירוש רציונאלי. הוא מסביר שמטרת מצווה זו היא שבני-אדם יתייחסו ביראת כבוד אל בית המקדש ועל ידי זה יגיעו גם ליראת שמים ולקיום המצוות המעשיות:

    "הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושׂה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושׂג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: (את שבתֹתי תשמֹרו) ומקדשי תיראו (ויק' יט:ל). הוא כרך זאת בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש".

    ...

    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)


    "נמר בוער" - שרית פוקס (7)

    כותרת משנה: מותו וחייו של נסים אלוני

    הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, פרוזה, 2008

    זהו בלי ספק חיבור חשוב ביותר שנכתב על אלוני ואחד מהחיבורים החשובים ביותר שנכתבו על היצירה הישראלית לדורותיה. ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות וגילויים שלא ידענו. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקים ביצירה של אלוני ומגלה כי אכן כן. בשבועות אלו אנו מביאים קטעים אחדים מתוך הספר החשוב הזה.

    להלן הקטע השישי.

    מתוך הפרק הרביעי: "הנה אני, הגולה האמיתי, חוזר אל מקקי ארצו"

    (קטע חמישי מתוך הפרק. ללא הערות שוליים)

    ...האמנים ישראלים בפריז ישבו בבתי הקפה "דום" ו"סלקט" בתקופת המחסור שלהם, אבל עברו ל"לה קופול" או ל"לה דה מגור", האלגנטיים והיקרים יותר, כשהשיגו מעט מזומנים. כנגד רצונם לצוף בפריז ולינוק קפה-או-לה, הם המשיכו להסתבך בחבלי טבור ישראליים. רובם ראו אז בישראל ארץ החיה על חרבה. הם לא קראו את סיפוריו של אלוני, שהתפרסמו "במחנה", ב"על המשמר", ב"עין" וב"אשמורת", על אודות צה"ל שהוא לא רק צבא שחרור ועל צבאיות כרונית, ואולי הפסידו את סיפור האגדה הסאטירי שזכה בתחרות בינלאומית, האיכר, המשורר והחייל שהתפרסם ב"הארץ" ב-1951, וחבל. כי בסיפור צייר אלוני דמות נלעגת ומסוכנת של לוחם המכור למלחמות, חברו הטוב של משורר הארץ המתלהם. שניהם הורגים את האיכר מיישב הארץ.

    בבתי הקפה בפריז ציטטו ישראלים את הנאום הפוליטי הפיוטי (צרוף שעורר אצל חלקם פלצות) של משה דיין, לזכרו של רועי רוטנברג מקיבוץ נחל עוז שנחטף ב-1 במאי 56 על ידי ערבים שהתעללו בו ורצחו אותו: "אל נירתע מראות את המשטמה המלבה וממלאת מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו, אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת בני דורנו, זו ברירת חיינו, להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים." רובם סלדו מרחוק מה"דוקטרינה" של דיין, כמו שקראו לה: פעולות תגמול בפדאיון שפגעו באזרחים ערבים, יוהרה מיליטריסטית. צלו של דיין, שנוא אך נערץ, ריחף בבתי הקפה של הגדה השמאלית. בשנה שבה הגיע נסים אלוני לפריז, הביע בארץ יעקב שטיינהרדט - אמן ומורה נערץ בבית הספר לאמנות "בצלאל" - את דעתו על דיין: הוא צייר את שאול המקראי מכסה עין אחת כדי לא לראות מעשים מתועבים הנעשים בפקודתו.

    ההחלטה לעלות לרגל בקבוצה לפריז נפלה בשנת 1955 בתל אביב, בביתם של יעקב מלכין, יושב הראש רב-ההשפעה של ועדת הרפרטואר של "הבימה" (שהכניס את נסים ל"הבימה" עם המחזה אכזר מכל המלך) ואשתו התפאורנית פליס מלכין. הבית שהשקיף על הים, ברחוב פרישמן פינת הירקון, היה בעבר בית-זונות של הצבא הבריטי. על מרפסת ביתם הפתוח של פליס ויעקב נאספו אנשי "הבימה" ואמנים אחרים: שלמה בר-שביט, שרגא פרידמן, יוסי בנאי, דן בן אמוץ. הם ריכלו על אנשי רוח אחרים ושיחקו בקופסאות גפרורים: נופל על צד אחד - 2 נקודות. על צד שני - 5 נקודות.

    נסים הכיר את אבנר חזקיהו, שכונה "חִזְקִי", ואת יוסי בנאי, ב"הבימה". אלוני, בנאי, חזקיהו, פליס ויעקב, הזמרת והשחקנית נחמה הנדל והשחקנית ילידת צרפת לאה קְנוּט, ראו עצמם כעתודה שתוביל את מהפכת התיאטרון בארץ. דן בן אמוץ היה בין המדרבנים שלא נסעו. הם סלדו מ"הבימה" עם שפת הגוף והדיבור האקספרסיוניסטי, המנופח בעיניהם, וגם מהתיאטרון הקאמרי הצעיר שעסק בהפגנה מלאכותית של צבריותו הקלילה. הניסיונות של "האוהל" להעמיד תיאטרון מודרני, עם שחקנים בעלי היגוי זר, שחקנים מבוגרים שמשחקים צעירים - מאיר מרגלית בראשם - עוררו בהם גיחוך.

    בישראל היה התיאטרון אמנות נעלה, מד תרבות ומצב רוח לאומי של אזרחי המדינה. דב-בר מלכין, אביו הכריזמטי של יעקב, עילף נשים בהרצאותיו הרדיופוניות, וגם באלה הפומביות, על ספרות ותיאטרון. פרמיירה הייתה אירוע מסעיר, ומחזה מקורי - מפץ קטן שנועד להאיר את חשכת התועים: אכזר מכל המלך, בערבות הנגב , הוא הלך בשדות, ילדי הצל, החי על המת. כולם עסקו בעצם בכוח הרוח מול כוח פיזי - שאלה מהותית בחברה החדשה המתהווה בישראל. יעקב מלכין ואביו הדפיסו את מחזהו של אלוני אכזר מכל המלך בכתב עת בשם "מסך" שערכו, ונסים התקומם על שלא שילמו לו. לילה אחד ברח בזעם מבית משפחת מלכין בעיצומה של מריבה. פליס רדפה אחריו כדי לפייס אותו, וכשהגיעה עד אליו בגן העצמאות, כשהיא נטולת נשימה, נפתחה דרמת יצרים בהשתתפות שלושה שעמדו לנסוע לפריז: יעקב, פליס, נסים.

    (המשך יבוא)


    בס"ד

    מיכאלה למדן: תתת"ת , פסי-כה דה לי אה בגרוש (אולי שניים)

    אני מריח את ירוקת השקט

    על פניך תמונת כוכבים

    ראי ההעלם

    כתום  אני

    נד ברווחים

    טובל בשקערוריות שמניה

    מקיץ שרצים מהדפנות

    מיטלטל לקצה רגע העיכול

    אחרי

    שאכלתי פול

    פול

    (מיכאלה למדן) 


    מולי ש' אנצ'ל: בִּשְׂדֵרוֹת דְּקָלִים תְּלוּלוֹת

    בִּשְׂדֵרוֹת דְּקָלִים תְּלוּלוֹת

    חָמוּשׁ בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ

    בִּמְכוֹנִית וְרֻדָּה פְּתוּחָה

    אֲנִי נוֹסֵעַ לְשׁוּם מָקוֹם מְיֻחָד

    וְנֶהֱנֶה מֵהַחַיִּים

    עַל פָּנַי קָבוּעַ חִיּוּךְ

    בְּמוֹרַד הַדֶּרֶךְ לְשׁוּם מָקוֹם

    שֶׁמֶשׁ שְׁקִיעָה וְרֻדָּה

    אֲדֻמָּה בִּמְעַט מִמְּכוֹנִיתִי

    פַּרְוָה סִינְתֶּטִית לְבָנָה לְאֹרֶךְ הַדֶּשְׁבּוֹרְד

    וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַוְּרַדְרַד צוֹבֵעַ אֶת לֹבֶן הַפַּרְוָה בַּאֲדַמְדַּם חִוֵּר חָמִים

    אֲנִי לוֹבֵשׁ חֲלִיפַת פִּשְׁתָּן לְבָנָה

    וְחִיּוּכִי צָחוֹר וְנָקִי כְּאוֹר הַיָּרֵחַ

    שֶׁהִקְדִּים לָצוּץ בְּטֶרֶם שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)


    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    2.3.09

    משטרת הצניעות

    (צה"ל מעסיק שבע חברות חקירה פרטיות

    כדי לחשוף בנות המשתחררות מצה"ל

    בשל הצהרת "דתיות" כוזבת)

    הלא תבושי, מתחזה נכלולית

    שלמת צניעות תעטי כטלית

    עינייך תשפילי כבתולה חסודה

    ובתוכך - נשמה נפקנית אבודה

    הלך ייקרא דתייה? בוגדת

    את אלוהי צבאות אינך מכבדת

    על אלוהי המלחמות את שמה קצוץ

    כולם בפנים - ואת נשארת בחוץ

    קחי דוגמה מדבורה הנביאה

    גם דתייה וגם מצביאה

    לְיְרֶאוֹת השם תפקיד לא יחסר

    צה"ל ימצא לך תפקיד רב מוסר

    אולי מדריכת טירונות תורנית

    מש"קית ק"ש* או רב בלנית

    טנקיסטית מצוות, רב"ט תהילים

    סורגת כיפות אנטי טילים

    חסר תפקידים? חתיכת משתמטת

    פסוקי תפילה את לשווא מצטטת

    לא ניתן לך מנוח, נעשה לזה סוף

    נבדוק בציציותייך עד קצה המחשוף

    נשלח בלשים  חמושי מצלמה

    שיגלוך זמרת בארים אדומה

    נחדור צפונות לבך הנקלה

    בכיכר העיר את קלונך נגלה

    עד שתגידי - מודה אני מודה

    תחזרי אל העדר ככבשה אבודה

    אל הבקו"ם תלכי, תנעימי זמירות

    יחד עם כל החיילות המיותרות.

    © נילי אושרוב

    כל המקאמות באתר של נינה: http://www.nina102.co.il/


    קדם-אירו

    חישוב פשוט: ישראל לא יכולה לשלוח לאירוויזיון שיר אירוויזיוני כמו כולם.

    היא תעוף משם כבר בשלב הראשון עם אפס נקודות באמתחתה.

    מי אוהב אותך, בייבי ישראל? הרי כל העולם נגדנו, לא?

    אבל לשים על במה אחת, פטריוטית ישראלית שהחיוך שלה כולו שיניים לבנות, יחד עם ישראלית פלסטינית, שגם החיוך שלה כולו שיניים לבנות, וכל האימייל הבוהק הזה שר בהרמוניה ש"צריכה להיות דרך אחרת", זה גאג מנצח. הוא יעמיד בפני הגויים האנטישמיים את הדילמה: יתנו דוּז-פּוּאָה לשיר הישראלי - יימצאו מכשירים את השרץ הישראלי המתועב. לא יתנו - יעליבו את הפלסטינית המדוכאת.

    ובעוד הגויים מגרדים מצחם עד זוב דם ומתלבטים מה לעשות עם יצור הכילאים הזה ששמו אחינועם-אוועד-מירה-ניני, יושבים להם הישראלים מנגד בכורסת הטלוויזיה ומסתלבטים בנהמה של נחת רוח אל מול ייסורי האנטישמי ומלהגים זה אל זו: "כמו תמיד ובכל מקרה - אנחנו מנצחים!" יוריד הגוי את השיר - תהיה זו הוכחה ניצחת לאנטישמיות הגנטית שלו. יעלה את השיר - הפלסטינית עשתה את שלה ועכשיו היא יכולה ללכת לעזאזל.

    מדינת ישראל היא אשפית תעמולה מעולה. נשמע מוזר? הרי השכם והערב מספרים לנו שלישראל אין הסברה טובה, או לפחות שאין שום אפשרות שבעולם להסביר כיצד ההתנהגות המתועבת של מדינה אלימה זו, יכולה להצטייר כהתגלמות החסד האלוקי. מתברר שדווקא אפשר. השלטונות באירופה ובארה"ב תומכים בישראל גם אם היא טובחת אלף פלסטינים בשבוע אחד. אז מה אם ההמונים בעולם יוצאים להפגין נגד המלחמה בעזה? מי מקשיב להם? מיליונים יצאו להפגין נגד המלחמה בעיראק. מישהו ספר אותם? המלחמה נמשכת כי מישהו למעלה עושה מזה קפיטל.

    אבל צופי האירוויזיון באשר הם, שמנה וסולתה של הבּוֹרוּת האנושית, לא יוצאים להפגנות נגד הכיבוש והם חושבים שתכניות אירוח ופרודיות המכונות בטעות "סאטירה" הן למעשה חדשות העולם האותנטיות, ואצלם "שלום" הוא שתי חבילות שיניים לבנות השרות במתיקות ש"צריכה להיות דרך אחרת", צופים אלו עשויים, אולי, לקנות את ערכת הבידור הישראלית הזאת.

    ישראל לא המציאה את התחבולה של תעמולה מכוננת תודעה, אבל היא משתמשת בה בערמומיות יעילה גם בקולנוע, בתיאטרון, במחול. בעוד היא כובשת ומנשלת, שולחת ישראל לעולם יצירות שיש בהן ביקורת על עצמה ושולחת לשם יוצרים המגנים את הכיבוש הישראלי, לפחות באופן עדין ורגיש ומופנם. נא לעיין במקרה של הסרט התיעודי "מחסומים" שהוצג בעולם בברכתה של המדינה, או המקרה של אוהד נהרין, מנהל להקת המחול "בת שבע", שהגיב השבוע בארה"ב להאשמות שישראל היא מדינת אפרטהייד, והוא הרכין ראשו בענווה והודה: "כן. נכון".

    והגוי שואל את עצמו: אולי בכל זאת ישראל היא לא כל כך גרועה כמו שמספרים עליה? אולי היא ארץ נאורה, עם משטר דמוקרטי שמאפשר ביקורת עצמית? כך נוצרת תודעה כוזבת המנתקת בין היצירה לבין המציאות, בין ביקורת למושא הביקורת, בין מעשי דיכוי, לבין תדמית שהיא קליפה חיצונית מתחנחנת. כך נוצר האדם החד-ממדי המשועבד לקליפה.  


     

    יהודה ג'אד נאמן
    ברכות לרגל זכייתו בפרס ישראל!

    מתוך הנימוקים לקבלת הפרס:

    "השילוב הייחודי של אמן והוגה דעות, בא לידי ביטוי במורכבות, בליריות, בהומניזם המובהק שלו ובעומק יצירתו האומנותית והאקדמית; שילוב זה מייחד את עבודתו גם כפדגוג בהוראת הקולנוע".

    מידע נוסף:

     http://www.news1.co.il/Archive/001-D-191817-00.html?tag=23-31-37

    קטע מהותי וחשוב בסרטו "מסע אלונקות":

    http://www.youtube.com/watch?v=od5t6tAb188&feature=related


    רונן פרידמן: מאחורינו

    הבחירות לכנסת מאחורינו. בשביל רבים זו היסטוריה רחוקה. אנחנו מעדיפים להניח את  הראש בחזרה בתוך ארגז החול ושיעירו אותנו כשמשהו קורה. נוח להשאיר את הראש שם ולתת לאחרים לחשוב בשבילנו. יש בינינו מי שהבחירות שלהם הן בין בליעת תרופה לבליעת ארוחה, בין חוג לילדים או בשר. לרובנו יש יום יום עשרות בחירות שאנחנו לוקחים או לא וקוראים להם החיים האמיתיים.

    נוח לנו שיחשבו בשבילנו. למשל, שהבעיות האמיתיות שלנו הן איראן או חמאס, ביבי או ערביי ישראל, אם הריבית במשק יורדת בחצי או רק ברבע אחוז, אם ביבי או ליבני יהיו ראש ממשלה או מי ינצח בדרבי, מכבי או הפועל. נוח להימלט מהמציאות האמיתית שלנו, מהלחצים בעבודה, פרנסה, אחזקת הבית, היחסים עם הבעל או האישה, גידול הילדים, החינוך שלהם,  הקשרים עם ההורים האחים והחברים, המשקעים, הריפוי, החברה, המימוש העצמי.

    למי יש כוח להתעסק עם הדברים האלה, נשים בקלפי ביבי (שיציל אותנו מאיראן), או ליבני (שתציל אותנו מביבי), או ליברמן (שיציל אותנו מכל הערבים). במוקדי הכוח ממש מתאים להם שתחשבו שזה משנה, כי זה משמר את כוחם עלינו ומכניס להם הרבה כסף. אבל זה לא באמת משנה. הבנקים והתאגידים הגדולים בסיוע חברי הכסת ימשיכו לגזור עלינו קופון. הימין יתמוך בשמאל במלחמה והשמאל יתמוך בימין בהסכם שלום. אבל שני הצדדים מעדיפים יותר את הסטאטוס- קוו ויותר מהכול מעדיפים להישאר בשלטון על פני כל דבר אחר.  מה רע לקבל פינוקים תמלוגים כוח וכספים. ואז מה אם זה על חשבון ציבור מטומטם.

    קחו למשל את היוזמה הסעודית משנת 2003, שמוסכמת ומקובלת על ידי הליגה הערבית ומציעה פתרון של שלום וסיום הסכסוך בינינו לבין כלל העולם הערבי. הרי אם השלום היה כל-כך חשוב לנו, מדוע אנחנו לא שומעים על זה כל יום, כל היום. ולמה ממשלת המרכז שמאל שהייתה עכשיו בשלטון ויכלה להגיע להסכם כולל, לא עשתה את זה? ובמקום זאת העדיפה לצאת לשתי מלחמות בצפון ובדרום. האם הם יצאו למלחמות אלו בגלל "הפרובוקציות של הערבים" או בגלל שאף אחד שם לא ממש רוצה לסיים את הסכסוך?

    מישהו מרוויח מזה ... תתעוררו! 

    תקציב הביטחון שואב כמעט את כל תקציב המדינה. חלק נכבד מופרש להתנחלויות. עוד חלק מיועד למימון אנשים שלא רוצים לעבוד, ועם מה שנשאר עושים פה קצת חינוך, קצת תשתיות, שיטור וכל היתר... ולשום דבר לא ממש מספיק, רק בערך, וקצת פה וקצת שם, ויותר למי שיש קומבינה במדינת הקומבינות. ושלא לדבר על זה שדופקים אותנו במסים ובדלק ובחשמל ובחינוך ובבריאות  וברווחה ובסביבה ובתרבות...  ושם למעלה מנפחים את הכיסים ומלקקים את הקצפת, ועלינו מוטלת רק החובה האזרחית לבחור בכל פעם מי יהיה העושק המורשה שלנו.

    וטוב להם שאנחנו נצא לעבודה (למי שעדיין יש), לשלם מיסים מופרכים ולשתוק, לצפות באח הגדול, בהישרדות, בדרבי, לקרוא בעיתונים או באינטרנט על חיים של אנשים אחרים, לסמן וי על עוד יום, שבוע, חודש, שנה, עשור. ולהצביע פעם בשנתיים בעד הביטחון והשלום והפחתת המסים והחינוך וחופש הפרט והאמונה ושום דבר לא משתנה. כי אנחנו פריירים, כולם עובדים על כולם ואלה שעושים את זה הכי טוב נמצאים שם למעלה.

    מישהו מתפלא למה השמאל הציוני התרסק? כי במקום לחתור באמת ובאומץ לסיום הסכסוך ולהתפנות לטיפול בבעיות החברתיות והכלכליות והתרבותיות הם יוצאים למלחמות... זה למה.

    והמרכז והימין לא מציעים שום אלטרנטיבה מלבד יצירה ושמירה על אויבים ועל הסטאטוס הקיים, הם מציעים קיפאון מדיני ואשליית בטחון, הם משמרים את כוחם ע"י הפחדת הציבור ואפילו הגדילו את כוחם יותר כי אנחנו פוחדים יותר.

    אולי הכנסת כוחות ללב העיר עזה ומלחמה כוללת עם סוריה ואיראן והרג רב של חיילים ואזרחים חפים מפשע ינפצו לכם את האשליה הזאת. כי הפגזה פה וחיסול שם, לא יעשו את העבודה, לא ישיגו שקט או חלילה שלום. מישהו מאמין שככה זה יסתיים? שבעוד מלחמה ועוד הרוגים יסתיים הסכסוך?

    אי אפשר לחסל את החמאס (הממומן ונתמך  ע"י סוריה ואיראן) ואת החיזבאללה (הממומן ונתמך ע"י סוריה ואיראן) אבל בהסכם כולל, האומר לרדת מרמת הגולן השייך לסורים (וגם אגב כך לקרב אותם אלינו וקצת להרחיקם מהאיראנים שמעניינים יותר באמריקאים מאשר בנו) ובפינוי השטחים שנכבשו בשנת שישים ושבע, בצדק או שלא בצדק (מה לעשות שהצדק השתנה והטילים הוכיחו ששליטה בשטח פיזי לא נותנת הגנה בלאו הכי). זהו האינטרס שלנו לדאוג שהפלשתינים יקבלו את זכותם להגדרה עצמית ושטח מוסכם להקמת מדינה מעבר לקו הירוק ובעזה. ויממשו את זכות השיבה ע"פ מתווה קלינטון - רובם במדינה שלהם ומיעוט מהם במדינה שלנו.

    אפשר לנטרל את העוקץ והלגיטימיות של ארגוני הטרור בעיני העולם ובעיקר בעיני הציבור שלהם. תאמינו או לא, רוב האנשים רוצים לחיות בשקט ובשלום גם אם הם ערבים... אני לא מאמין שייעלמו כל הטרוריסטים על פני האדמה, אבל המשך המצב הקיים או עוד מלחמה בטוח לא יעלימו אותם ,ואפילו במידה ויהיה הסכם כולל יש סיכוי טוב שהם ידוללו וההתנגדות שלהם תפחת , אולי הטרוריסטים אפילו יפנו את משאביהם ואת מרצם נגד גורמים אחרים, אולי נגד המערב ותרבות השפע המנצל את המשאבים של העולם השלישי הערבי והמוסלמי אולי הם יצאו נגד האימפריאליזם האמריקאי נגד הלאומנות והגזענות של האירופאים.

    כל עוד יהיה דיכוי וחוסר שוויון טרור יהיה.

    החיים חולפים במהירות ואנחנו עושים צבא ועושים מה שאומרים לנו בלי לשאול למה, לומדים כדי לקבל תואר, מתחתנים, מולידים ילדים, דופקים שעון בעבודה, מקווים להרוויח עוד מספר שקלים, משלמים יותר מחמישים אחוז מיסים, משלמים משכנתא עד גיל 70 ואז הבית יהיה שלנו, נחתן את הילדים, ונעזור להם בעיקר בעצות ובכסף, נזדקן ומישהו יקבור באדמה את מה שנשאר מהגוף שלנו.

    אנחנו לא חיים כאן. החיים הם חלום שעובר על דמות שמשחקת אותנו. הזמן שאנו חיים הוא מה שקרה אתמול והדאגות למחר, למי יש חשק וכוח לחשוב מה קורה איתו עכשיו, היום.

    מה אני רוצה מהחיים שלי היום. איך אני מטפל בתכנים האמיתיים של החיים שלי? איך אני בוחר לעצמי מסגרת שבה אני יוכל לממש את עצמי? עיסוק או תחביב שלא רק כדי להרוויח או לקבל מעמד? ואיך אז אני אוהב את עצמי על המתנה הזאת שאני נותן לעצמי? ואם כבר בחרתי אז איך אני מעיר מנער וממלא אותם במשמעות ועניין גם היום?

    איך אני מראה היום לקרובים לי שאני אוהב אותם ומתייחס באמת למה שהם מרגישים, ותומך בהם. איך אני מעשיר את החיים שלי בטיול רגלי או בישיבה בחוץ וחווה במודעות את החיים סביבי, מתבונן באנשים סביבי, בעצים, בשמיים, ומרגיש שאני חי? איך אני מכניס עושר לחיים שלי בקריאת שיר יפה, ספר מרתק או בילוי בהצגה תיאטרון איכותית ולאו דווקא בידורית, או מקשיב למוסיקה שעושה לי טוב על הנשמה ואחרי כל הדברים הנפלאים שאני מכניס לחיי איך אני משאיר את הראש מחוץ לארגז החול ומתייחס ליום הזה, כל יום, כמו להזדמנות.

    ואיך בכל יום אני עושה צעד כדי לקבל את החיים שלי כמו שהם באמת, ומתייחס לבעיות שיש לי כהזדמנות לשפר את החיים שלי וקצת את החיים של אנשים אחרים, ואיך אני עושה בחירות שבאות מהלב שלי, ומתארגנות בשכל שלי אחרי שאני חשבתי והרגשתי אותם, ולא אחרי שמישהו אחר לעס אותם והקיא אותם לתוך התודעה שלי?

    הבחירות מאחורינו, אבל הבחירות האמיתיות עדיין לפנינו, אילו חיים אני רוצה לנהל, איזה תוכן אני רוצה שיהיה בחיים שלי, לאיזו חברה אני רוצה להשתייך, איזו מציאות אני רוצה לעזור לברוא, איזה עולם אני רוצה להשאיר מאחוריי?

    כל אחד יכול לשנות את העולם שלו וקצת את העולם של אחרים, וביחד כולם יכולים לשנות את כל העולם. תעשו עם זה מה שאתם רוצים אחר כך, אולי אפילו תתחילו לחשוב איפה אתם חיים, ותתחילו לחשוב מה אתם חושבים על זה. כי בינתיים אומרים לכם מה לחשוב, דוחפים לכם את זה לא רק דרך הפה,  ואתם מניחים להם לעשות את זה, עד שאתם מאמינים שאלו המחשבות שלכם ואלו הבחירות שלכם.

    שלום.

    (רונן פרידמן)


    האח הגדול

    ידידנו, מנחם בן, הצטרף לאכסניה של האח הגדול. את האיגרת הזאת הוא לא יקרא השבוע ויש לקוות בשבילו שגם לא בשבועות הקרובים. מה נותר לאחל למישהו שהצטרף באופן רשמי לכנופיית ידוענים? שייהנה מכל רגע.

    - "כולם עושים פיפי!" (האח הגדול. זה מהערוץ השני)


    עד כאן קטעים מתוך האיגרת השבועית, 5.3.2009

    לקבלת האיגרת המלאה: orian01@bezeqint.net   


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה