לפני שבוע הוזמנתי להופעה של יוסי בבליקי שהתקיימה באוזן השלישית. היו שם: אלי שאולי על הגיטרה החשמלית, בועז כהן על הקלידים ויוסי בבליקי בשירה וגיטרה אקוסטית.
נהניתי מההופעה. ההופעה לא היתה מושלמת ולמרות זאת ואולי משום כך - נהניתי. לפעמים אני חושבת עד כמה אנו ממסוגלים ליהנות ממשהו שאינו מדויק עד קצה השערה. עד קצה האצבעות. עד קצה כלשהו. וכל פעם שזה קורה לי, כל פעם שאני נהנית ממשהו שאינו מדויק מאוד או מושלם, אני מאוד מרוצה.
בארץ הברואים מושלם הוא רחוק מנוגע ללב. מושלם הוא רחוק מקרוב. מושלם הוא פשוט רחוק. הוא לא גר בארץ החיים. הוא לא נושם ולא הולך לעבודה כל יום ואינו מזיע על יומו. מושלם הוא משהו שחי מחוץ לחיים האלה, שלנו.
המקום באוזן השלישית קטן וחמים. המוזיקה רכה ונעימה. מדהים איך שלושה כי נגינה יוצרים עולם. בבליקי שר על ימים קטנים, על אהבות גדולות, על אבק יפה בעיר, על חנויות, על עזיבות ועל הזדמנויות. על ימים אפורים ועל זמן שנשאר ולא נשאר.
אין אלה חיים פשוטים בארץ הישרדות. ואותי מנחם לראות שגם בתוך כל הקושי יש מי שממשיך לכתוב, ממשיך ליצור, ובעיקר ממשיך עם משהו טוב שהוא עושה.
אז, ככה, התחממתי לי בליבי ואפילו קצת בכיתי דווקא בשיר ישן...