ומה תעשה אישה יפה כמוך עם שמלה שכזו בלב פרדסו של השר מונטיפיורי זצ"ל?

כפי שאמרתי לך קודם, חייכה, נראה שהמציאות עולה על כל דמיון.

ההה.... הלורד בלפור. ההצהרה.

נראתה נרגשת לשמע המילה הצהרה.

את יודעת, אבא שלי, יהודי טוב, נוהג היה לומר שעד שמשהו לא קורה- הוא פשוט לא קורה.

מה?

עד שאני לא רואה מדינה, אין מדינה. אז חדלו לכם מהשיגיונות... בינתיים יש רשימת שמירה ללילה הזה. יותר חשוב.

הלילה אני שומר בשעות קשות. עם אור ראשון אלך לישון ואז שוב אפתח את הסדקית מאוחר מן הצפוי. אולי יבינו, ואם לא, אומר.

לילה. מוישה דופק נחרצות על דלת העץ. אני כבר ער, מוכן. הנה לך הרובה, הוא נושף עלי את הבל נשמתו. קר מאד.

אומר ששמע רעשים חשודים ליד הבוסתן של גרין, לשים לב. בינתיים אני רוצה לשים לב שהנשק ישמר אצלי. גם זו משימה לא פשוטה כאן. היישוב קטן, אנשים בו מעט. כל כדור חשוב. אפילו אני לא יודע היכן נמצא הסליק. רק מוישה יודע. אולי גם אשתו מירל'ה, אבל לא בטוח באשר לכך. יוצא אל החוץ. עננים סגולים. קור מפורר עצמות, מפלח את הפנים. אסור להדליק מקטרת. האויב צופה. יכול לראות עשן, ואז, סקנדל גדול. אני מהרהר אודות רחל. האור הקטן בחלונם של מוישה ומירל'ה דולק. עוד מעט קט ויכבה. רחל. לבטח ישנה היטב. מחר מחפשת בבית הספר לבנות. יציקת הפלדה של הרובה קרה ונוקשה. ריח נעים של שמן מכונות נושב ממנו. בוהה בחשכה על חלקת הפרדס הגדולה. אפשר שנטייל כאן, שנינו. הן רק התחלנו לדבר, וכבר נדמה היה כאילו מכירים אנו זה מכבר. מחר אסיים את שמלתה. איפה תלבש אותה? לאיזה מאורע? מי יהיה המאושר שיאחז בזרועה הלבנה? שינשום את חיוכה, ילחש לה, רחל שלי, רחל. והיא, אשר לבטח תחייך אליו ביופיה הזר, לא מכאן. בלחייה קשות היום, בשפתי שני, בעיני אודסה הצופות בגבר ההוא, יהא אשר יהא. האם ישנו האחד? ומדוע שאלה אודותיי על אהבה? מחשבותיי הפליגו נדוד עד כי ציירתי בדמיוני את שנינו, זה בחברתה של זו. היא תעזור לי בסדקית, תבשל. אני אהיה בחנות. אשרת לקוחות. בדים של חסאן, מיני מתיקה. עיניים שחורות וטובות, שופרא דה שופרא, מייד אין פורט סעיד. לולא הוא, אני חסר מעש. הנה אור ראשון עומד להמתיק את הבוקר. זהב סגול מרווה את האדמה הלחה. אברם התימני בא להחליף אותי.

בוקר טוב. 

לאחר תנומה קצרה והשכמה קשה מצד התרנגול של גרין, התחלתי הולך בכיוון בית המכס. זהו יום שלישי, יום הגעת הסחורה, וכדי לראות לחם כדאי שאאסוף אותה בזמן. את הדרך אל בית המכס תמיד אהבתי. ללכת בין שאריות המדרכת, להביט קצרות אל מה שהיה גשר הולכי רגל עתיק ולהמשיך. שלדים של פסי רכבת זרוקים ברישול לאורך דרך אם המושבות. בכל פעם שצעדתי לכיוון בית המכס, בי נשבעתי כי יום יבוא ואעשה את הדרך גם בכיוון ההפוך. צריך אומץ, אורך נשימה ונשק. רצוי גם חבר. או חברה. מישהו שיוכל לשרוד את המסע הקשה. המסע הזה, אשר עבור חלק מהאנשים הסתיים בגיל ינוקא, עבור אחרים הוא רק מהווה סימן דרך לתחילתו של מסלול חיים ארוך ומפרך. גשם החל מטפטף ובבת אחת שינה אופיו והפך למטח ברד לבן וחודר. אני בחצי הדרך. נחבא אל מתחת לעמודי בניין נטוש של מערכת העיתון. במשך שנים אני חולף על פניו, קורץ נשכחות אל ימים יפים ואף פעם לא באתי אל קרבו. הברד לא מגלה סימנים של איפוק וממשיך להכות בשלו. אם כך, בוודאי מתעכבים גם בבית המכס. אני מחליט לבקר. הדלת מגלה סימנים מתקדמים של חלודה. הפעלתי קצת כוח והנה, התמוטטה. על שאריות המדרגות אני מפלס דרכי ותוהה לשם מה בכלל באתי הנה, כדי למצוא או כדי לחפש.

לבסוף, גמלה בלבי ההחלטה שאני פה כדי להסתתר מן הקור העז וממזג האוויר שלא קידם אלי פניו בבוקרו של יום.

הגעתי לקומה הראשונה ועצרתי לכת. שמשות מנופצות ניצבות מולי, מקדמות את פני הרוח והסופה של נובמבר הרע.

יש כיסא. יושב. מנסה לדמיין את האנשים שעבדו כאן. כל בוקר באו לעמול על שכרם. אלוהים... זה היה לפני כל כך הרבה שנים. המוח יכול לבגוד בזיכרונות, אבל נדמה כי את האסונות הוא שומר במקום מיוחד המיועד רק לו. המקום הזה למשל, שנדמה כי נפתח כקליפת אגוז מלך, בו ברגע שנכנסים למקומות אשר ידעו עמל ועבודת כפיים. אשר ידעו חיים. והמקום הזה ידע חיים. עכשיו הוא לא יודע כלום. כמו מישהו ניתק את הזרם והכל פסק. הכל פסק, נאלם דום, התמוסס בשתיקה מתבוססת בדם. כמה דם נטף בארץ, ישמרני האל. אנשים שלא עשו רע, רק ניסו לחיות. לעבור עוד יום בכאוס איכותי של שואה שלא עברה מן העולם. רק התחלנו, רבותיי וגבירותיי, זו רק מערכה ראשונה. טרם ראיתם מחזה שכזה בעיר הגדולה. שבו לכם בנחת, ישרו מחלצותיכם, הדסו אל הכיסאות, מהרו!! מהרו פן תאחרו!!! מן ההצגה הזאת לא תשובו עוד!! וכולם נמוגים להם אל התופת, החום, השנאה, הענן, אין אונים... אף לא אחד. מן החוץ עושה רושם שהברד נרגע. ריח של רטוב, שעות של טחב. למה עליתי למקום הזה? עוד אני אומר לקום, וכבר עיני נופלות על עיתון נושן, מהיום הרע ההוא. אבל החלטתי לצאת את הבניין. הולך למכס. למרות שנדמה היה כי בוקר, העננים כה הנמיכו מעופם עד כי ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר בשעת השקיעה. בית המכס פתוח, אנשים בו קמוצים מדברים הבלי פה, טרוטי עיניים. מנורת הנפט הגדולה אשר בכניסה ספק מאירה ספק מחממת. הקירות נושבים קור, זולת חום גופם של הנוכחים נראה כי לא ניתן להחיות צלם אנוש במקום מנוכר כמו זה. בדים, אני אומר לפקיד. זה לא מביט, רק אומר, תביא לי תעודת אזרח. מוציא. מציץ. בודק. מסדר משקפיו על חוטמו, קם וסוחב עמו חבילת בדים גדולה מנייר חום של אקספורט מעבר לים. תחתום לי כאן, יום טוב. הבא בתור...

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן