במשך שלוש שעות ביום הוא יכול להיות הוא עצמו. במשך שלוש שעות, בנהיגה בבוקר, ובחזרה בערב, הוא יכול להניח את המסיכות שלו בתא המטען של חייו, ולהרשות לעצמו ליפול אל תחתית הבור העמוק שמלווה אותו. כבר שנים משמשות אותו המסיכות בעירבוביה. בהתאם לנסיבות, שולף מהתיק שעל גבו את המסיכה המתאימה ביותר לאירוע, מבטל את עצמו ואת עצמיותו וזורם עם השביל. יום אחד נתקל בשקערורית קטנה בדרך. הוא התבונן בה בתמהון ולא הבין. כשהסתכל לאחור ראה רק שביל מישורי, זרוע לאורכו במסיכות. בפנים ללא שימוש שעטה בעבר, בעוברו בדרך. הוא הסתכל אל השקע הרדוד, מדמה בנפשו שהוא רואה שם פנים מוכרות המביטות בו. הוא חשב בתחילה שהוא מזהה את המסיכה, אבל הבין שטעה. גרד את פדחתו, מנסה לזהות את הפנים המאפירות, ומשלא הצליח, עטה את מסיכת האדישות על פניו והמשיך ללכת במישור הבטוח. מדי פעם הרגיש שידו מתעייפת מהתחלופה המהירה כל כך של המסיכות, וביקש לשבת רגע בצד, ולהשיב את נפשו. אך כיוון שהדרך היתה שם, לא יכול היה לעצור והוא המשיך פוסע בה. היה זה בצהרי היום כשהופתע שוב. הוא עסוק היה בהחלפת מסכת האדיבות, במסכת הנחמדות, כשלא שם לב ומעד לבור, שנראה שלא רק נדד ממקומו הקודם בשביל, אלא גם העמיק. הוא נאלץ לקפוץ מעל קירותיו השחורים הנמוכים של הבור כדי לצאת לשביל, בטוח שמישהו אחר שכח כאן את הבור. בור שרק מפריע לאורח חייו התקין. לרגע היה נדמה לו שמפאת הנפילה נפלו מספר מסיכות לתוך הבור, ונראה כאילו מסכת החיוכים הקבועה שלו נשאבה אל השחור והתפוגגה לתוכו. הימים הבאים כמו השכיחו ממנו את הבור. הוא כבר רכש לו מסכת חיוכים יפה מקודמתה, והקפיד לחבוש אותה בכל רגע שבו לא נזקק למסכות אחרות. אומנם חש מדי פעם כאילו עומדת המסיכה לנשור מפניו כמו שואב אותה אליו כוח אחר, אבל הוא לא דאג. הוא תיחזק את החוטים הקושרים אותה אל פניו והמשיך. עד שבאחת הפעמים כשטרח לחזק את הקשרים, לא שם לב אל הדרך, ומצא עצמו לפתע, עם מסיכה קרועה, בתוך הבור הרודף אחריו. הפעם כבר נאלץ לאמץ את כוחותיו כדי לצאת מן הבור המעמיק. באין עזרה המושטת לו משפת הבור, עשה מסכותיו כסולם, ובמאמץ רב טיפס שלב אחר שלב, רומס אותן בדרך החוצה. מעכשיו נזהר. בכל בוקר בדק היטב את מלאי המסיכות בתרמילו, וידא שכולן מוכנות, שמנגנון החבישה המהירה שלהן פועל, הכניס עוד מסיכות רזרביות, על כל מקרה שלא יבוא, ויצא לכבוש את השביל, זוכר לעצור במקום, בכל פעם שיש להחליף מסיכה, פן ימעד ויפול שוב. הוא הלך בודק את צעדיו, מתחמק בחסות המסיכה מבורות לא נראים, מניח את פסיעותיו על קרקע בטוחה, הקרקע שללא אזהרה קודמת, פערה את פיה לכדי בור שחור ועמוק שבלע אותו אל תוכו. האינסטינקט הראשון שלו היה לצאת, אך ידיו כבדו מלחפש את המסיכה הנכונה. תרמיל הבעותיו נשאב אל השחור, שסגר עליו מכל עבר. הזרועות שקיווה שיופיעו על שפת הבור לא היו שם. וכי איך יהיו שם, אם אין איש זולתו המכיר את הבור? המסכות שניסה לחבוש כמו חסמו את פתחי נשימתו, והוא נאלץ להביט אל השחור, חף מכל מסכה. בטנו כמו נפתחה אל האפלה, מפנה מקום אל השחור שהתגבש לגוש גדול ומכאיב שכיווץ את גופו. מוחו קדח במילה אחת בלבד: לצאת לצאת לצאת, ופעימות לבו המתאמץ לשאת את הגוש הגדל הלמו בתוכו: לשקוע לשקוע לשקוע. ולפני שנבלע והתמזג עם הגוש, עוד הספיק לשלוח ידו ולהפעיל את הטייס האוטומטי. זה הנושק לאישה, המחבק את ילדיו, זה שעובר למצב אבא ובעל. הטייס האוטומטי, ששיגר אותו אל מחוץ לבור, אל השביל הבטוח. הוא נעמד על רגליו, והסתכל לאחור מחפש, ההיה או שמא רק חלם את הבור. למחרת חיכה לו הבור. עמוק ושחור ושקט. ממתין בסבלנות ליד האוטו. ועכשיו הוא יודע. יש לו שלוש שעות ביום של בור שחור בלי מסכות. בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. תוהה בליבו מתי ידרוש אותו הבור לשהות ממושכת יותר. תמידית. |