בילדות שלי, בכפר, החתולים היו יודעים את השעה המדוייקת שבו נהגה ב' לחזור מעבודתה בקיוסק שבבית הספר למלאכה, וכשהיא הייתה מתקרבת, בגבה השחוח, המכופף בצורת סימן שאלה, עם עגלת הקניות שלה, המלאה בקופסאות של וופלה 'מן', ובקבוקים מלאים וריקים של 'טמפו', הם היו מתאספים סביבה מכל רחבי השכונה ומלווים אותה בפמליה מלכותית, בהליכה טווסית, וזנב מקומר כלפי מעלה, בשביל האספלט, שמשני צידיו האדמה הייתה מכוסה דשא, וכמה עצים בודדים, ( וממטרות שהיו נפתחות בבוקר והרחש שלהם היה מלווה את הבקרים הלוהטים של הקיץ בכמיהה לחופש שתמיד איחר להגיע), אל בנין הדירות שבו הייתה מתגוררת, חשוכת ילדים, עם טחב מבולגן ודחוס באי סדר שבו אפילו היא לא הייתה מוצאת לפעמים את הידיים והרגליים, ועם בעלה א' שהיה נעדר תכופות, לרגל עיסוקיו הבלתי ברורים דוגמת ביקורים אצל בני משפחה קרובים או רחוקים בחיפה.

בני המזל מבין החתולים והחתולות היו מתגוררים אצלה בתוך הבית, ישנים מתחת למיטתה, רובצים בשלווה עצלה ומתפנקת על המרפסת, משמינים, ואז, בשיטת הרוטציה והכסאות המוסיקליים, במקביל למערכת הבחירות בממשלה, אולי, אחרים היו מתחלפים איתם, והם היו מוצאים את עצמם שוב בחצר, נאבקים על מקומם בהיררכיה החתולית, מתגעגעים, לא פעם בייללות קורעות לב, לשאריות המרק, לחתיכות הקורקבנים, ולכף ידה של ב' שהייתה מאכילה אותם ודואגת לשלומם.

מביתה היא ניהלה ביד רמה את השלמת ההכנסה, מהעסק העלוב, אך היעיל, שהספיק למחייתה המצומצמת. היא הייתה רושמת בפנקס כתום ובאותיות ענקיות וכתב חרטומים, כמה בקבוקי טמפו, קרמבו וארטיקים לקחנו, אנחנו או השכנים, לכבוד השבת שעומדת בפתח, ובערבים היו מגיעים אל ביתה, בחורים מהישיבה כדי למלא את רעבונם בשתי וופלות וכוס טמפו.

פעם אחד, בעלה א' נכנס לבהכנ"ס וראה לחרדתו את פרוכת הקטיפה החדשה, המשובצת יהלומים זוהרים ורקומה בחוטי זהב, שבעיניו ההוזות מקדושה דמו לצלבים, ה' ירחם. הוא לא היסס לרגע, כל גופו הצטמרר, בעיני רוחו הוא ראה את חנה ואת שבעת בניה, את דניאל בגוב האריות ואולי אפילו את אברהם אבינו, והוא מיהר להסיר את ה"טומאה" שחוץ ממנו איש לא זיהה, באמצעות סכין שהוא מצא בכיסו, או שמא הוא רץ הבייתה, חסר נשימה כדי להביא את הסכין.

אני לא רוצה לפרט את כל מה שהתרחש באותו היום בדשא שליד המרפאה, אבל למרות שעברו כבר למעלה משלושים שנה, אני עוד זוכר את הגריז שהוא נאלץ לבלוע כפעולת תגמול.

כזה היה הכפר שבו גדלתי. היו לנו שם דמויות של חסידים מבוגרים, ניצולי שואה, שידעו גם את מוראות סטלין, והזכרונות שלהם היו נישאים הרחק לעבר ערבות בוכיות, מזהיבות, של שדות חיטה באביב מדיף ניחוחות פריחה, ויערות ירוקים ומושלגים בחורף. העברית נגרסה מפיהם כמו חצץ, והם היו יושבים שעות בשבת בבהכנ"ס ומתעמקים במילות התפילה, נשפכים בצמאון בניגונים שופכי לב, רוויי כמיהה ערגה וגעגועים, נזכרים בבני משפחה שנותרו שם, שם, הרחק. נכספים לראות את הרבי.

באותה כניסה של הבנין, בקומה הראשונה, התגוררו פ' וזוגתו ר', זוג ניצולי שואה, שהיה להם אמנם בן אחד, אבל הוא לא נראה בסביבה במשך שנים, עד כי כולם, למעט הוריו השותקים, שכחו על קיומו, כי נסע להתגורר, בעקבות זוגתו הראשונה, אי שם באוסטרליה הרחוקה, וכל בוקר, עם ציוץ הציפורים, הם השכימו לטחון את גרגירי החומוס השרויים במים, במטחנת הבשר הידנית כדי להכין מהם את כדורי הפלאפל שאותו הם מכרו בקיוסק שהיה בסך הכל צריף ערבי נטוש בסיבוב.

והיה את החסיד ר"מ וזוגתו הגב' ל' שגרו בדירה שלידם. ר"מ ישב שנים בכלא הסובייטי, מסר את נפשו למען היהודים והיהדות, והשתחרר כעבור שנים ארוכות, הרבה אחרי שמשפחתו עזבה את המדינה, בהתערבות דיפלומטית בינלאומית. בהזדמנות ארחיב עליו, אבל עכשיו אני רוצה לספר על מי שנדמה לי שלא נשאר מי שיספר עליהם, כי הם הלכו והכפר, כמו כל הארץ, כמו כולנו, שינה פניו. אבל את הכל אעשה בהזדמנות אחרת.

הסיבה שפתחתי בסיפור הוא כי בערב צום תשעה באב האחרון, נפטר עוד אחד מהדמויות המיתולוגיות של ילדותנו, המורה שלימד אותנו לזהות את צורת אותיות הא-ב. המורה ר' א'. ז"ל, שבשנים האחרונות סבל ממחלה קשה.

היה לו קול פעמונים, למורה ר' א', והוא היה שר, מסלסל בקולו בנעימה עריבה בשבתות בבית הכנסת, והיה רוכן מעל ספר הקריאה עם מקל קטן, וחוזר בסבלנות אין קץ על האותיות, הוא ביחד עם המורה השני, יבדל לחיים ארוכים, ר' א' גם הוא, שכדי להשלים את הכנסתו הוא עבד גם בסניף הדואר, אותו ניהלה הגב' ח' הנכה, שכל שנה הייתה משדרגת את הרכב, מהיחידים שהיו אז בכל הכפר, בפז'ו מתקדמת יותר.  אבל, כאמור, עוד חזון למועד.