עבר בהווה. זוהר גולדפרב 5.7.07 הדרך שאני בחרתי להעביר אותו, פרי דמיוני לוגמת קֳפה הפוך חזק, רותח וטעמו המריר מאד מזכיר לי אותה. הייתי מגיעה אליה לביקורים חטופים בדירתה אשר בת"א. תמונות גובלן גדולות, מסגרות עץ כבדות, מסולסלות, היו מקדמות את פני בסלונה. והיא מכינה לשתינו קפה. מהודרת גם בביתה, מניחה לפני מגש פלסטיק פרחוני בו קפה ועוגה ספוגית, שהפשירה. טעמה המיושן, נושק לגילה. ריח הבדים מחדר עבודתה מוכר לי כל-כך משנות ילדותי. שעון הקוקייה מצלצל לתשע בבוקר. "סיגריה?" אני מוציאה את הקופסא מתיקי והיא מתיישבת, משתהה, חושבת אם כדאי. "אָָָי!, אחת!" היא מתעוררת להצעתי החצופה לה. אני מציתה, ציפורניה האדומות מסוככות על האש. גופי הצעיר והחזק מתערבב בגופה הישן, הנוכח באותו העשן. "אתמול ראיתי סרט" היא מתחילה לספר ואני מתחילה לאסוף סבלנות להקשבה. "היא הייתה אישה. יפה!" "איך קוראים לסרט?" אני רוצה במיקוד, "אני לא זוכרת... לא הספקתי לקרוא" "את מכירה את השחקנים?" מנסה..אולי... "אה... הוא היה גבר יפה, גבוה. לא רואים אותו הרבה. והיא גם..." אני מניחה לזה. "עכשיו" היא תמיד מכינה אותי לפני. היא הייתה חיה לבד. הייתה רופאה, טובה, מנתחת. היה לה חבר, אבל היא לא אהבה אותו, אז היא הייתה לבד". הידענות הזאת שלה, הקביעות. הכול ברור אצלה. "והיא פגשה אותו. הוא היה מלאך שבשמיים". "מה זאת אומרת מלאך, סבתא?" ברור לי שכך היה, היא לא מדמיינת. "הוא היה חי בעולם שלנו, עם עוד כמוהו. הם היו עוזרים לאנשים, אבל לא היו רואים אותם". "אז איך היא פגשה אותו?" אני מנסה לחבר חוטי הגיון. "הוא התאהב בה ואז היא ראתה אותו!" עיניה מתעוררות מולי, היא מסדרת את גופה על הכורסא. "הוא היה בא לבקר בבית-החולים בו היא עבדה, לוקח את האנשים שצריכים למות ללמעלה איתו. הוא עזר לה כשהיא רצתה שמישהו בניתוח לא ימות. אז הוא ריפא אותו. ואז הם היו ביחד. אבל..." היא מנמיכה קולה, מרכינה גופה כמספרת רכילות עסיסית, "בסוף היא מתה". ואני מזדקפת "מה זאת אומרת היא מתה? למה? מה קרה שם?" "היא רצתה להרגיש כמו שהוא והיא פרסה את הידיים ועצמה עיניים שכשהיא רוכבת על האפניים והיא התנגשה במשאית הגדולה מולה", היא מנצחת על המידע שלה כמנצח על תזמורת. אני שותקת. זה רק התחיל וכבר נגמר. והיא, חולמת בהקיץ... "אך, זה היה סרט יפה! היא מחייכת, " עם אהבה גדולה, גדולה" אני רואה אותה קורנת, וחושבת על אהבה גדולה.. ועל האהבה שיש לי. היא גדולה?... אני לא יודעת. "סבתא?" אני מהססת, "את.. לא ממש אהבת את...סבא, נכון?" מעוגנת באינטימיות של שעון מתקתק, חלון הזדמניות לסקרנותי, לתחושותיי. היא בוחנת פני, בודקת אפשרויות תעוזה בי ובה. "לא!"אני מציעה לה עוד סיגריה. היא מהססת אבל לוקחת. קצת חיוורת. "הייתה לך פעם אהבה גדולה?" היא שואפת את העשן לריאותיה, פולטת בקול ומביטה ישר בתוכי. "כן!" "מי?" "מישהו שהיה חבר שלנו", היא משיבה בפשטות ודפיקות ליבי נשמעות. "זה סרט.." אני חושבת. "מה זאת אומרת? הייתם יחד?" היא מאפרת בהנהון איטי, "סבא ידע?" "לא, הוא לא ידע" בודקת ציפורניה. היא נראת לי פתאום רצינית ומאופקת. "מה, הייתם הרבה זמן יחד?, או, ככה, פעם אחת?" איך לשאול את השאלות האלה...ולמה אני חייבת בכלל.. "היינו הרבה זמן יחד, שנים" היא מאיטה את דיבורה נכנסת לאשנב עבר. "הוא היה יפה, גבוה ואני צעירה ויפה, ולא היה לי טוב איתו" "עם מי?" "עם סבא". "אה.." "והוא היה לוקח אותי ללקק גלידה בחנות קטנה, יחד. היינו צוחקים המון והוא אהב אותי מאד". האוויר מתחיל להתחמם בת"א, כי הבוקר מתחיל לעזוב למקום אחר, ואני לוקחת נשימה עמוקה. "למה לא הייתם יחד ממש? למה לא עזבת את סבא והלכת איתו?" ...כמה שזה נשמע פשוט. "כי הייתה לנו כבר רֵֵלָָה שלנו והיא הייתה קטנה. ואז, לא היה נהוג ככה לקום וללכת. לא כמו היום שאני אומרת לאימא שלך: תלכי ממנו, את לא צריכה אותו, הוא לא עושה לך טוב "פעימת כאב דופקת בגופי. זיכרון של בית נעורי. "אז מה, הייתם נפגשים הרבה?" אני רוצה לחזור למתיקות החלום, ההרפתקה מעוררת את חושי. משלבת רגלי, מטה גופי קדימה, עיני בורקות, והיא, מממשיכה לרקום סוד. "אוהו, היה קר בחורף, היו חלונות כפולים לבית שמה ברומניה. ואני הייתי משאירה לו מפתח בין שתי הזכוכיות שכשהוא יבוא, הוא יכנס כבר. ואני לא הייתי בבית, עבדתי, מתקנת בגדים של נשים אחרות. והוא היה בא, וכבר מכין את השולחן לאכול ומסדר הכול... "היא עוצרת את גלישת הזיכרון. ואני ממתינה בשקט. אני יודעת שכעת היא תמשיך עוד. "ואז אני הייתי באה..." "רק רגע!"... מעט הגיון בסרט הזה. "אפה סבא היה?" "סבא היה לפעמים לא בֲבית, בעבודה, עם חברים, היה נוסע" "אה... נו תמשיכי, תמשיכי..." "ואז אני הייתי באה והוא היה מחכה לי וגם פרחים היה תמיד מביא, ואומר לי כמה אני יפה. אני הייתי יפה!" היא מציינת עובדה. "סבתא, את יפה גם עכשיו, שתדעי" היא מחייכת ומבטלת אותי בתנועת יד, מסיטה מבט מחויך בביישנות. "ואז היינו הולכים לישון יחד..." היא עוצרת. "נו!" אני לא יכולה להתאפק. "מה?" היא שואלת ויודעת.אני מישירה מבט. סקרנותי גדולה על בושתי "או..." היא מאריכה בקולה, "זה היה כמו, כמו שמים נמצאים על הגוף" שתינו שותקות. היא במקום שחוותה ואני במקום שרוצה לחוות. "וואו, סבתא" אני פולטת אוויר ורגש. אין לי מה לומר יותר. אני רואה כיצד נפשה חוזרת לגופה לאט, אוספת בדרך רחשים של עצב אל תוך עיניה. אני מביטה בשעון ובתחושתי יודעת כי תם ונשלם הביקור להפעם. "סבתא, תודה על הקפה", אני אומרת בעדינות. והיא מחייכת, עדיין עם עצב רחוק. "כן, מותק שלי. בואי, אני רוצה לתת לך משהו לקחת לאימא שלך" אנחנו קמות יחד. היא לוקחת את המגש, אוספת את המאפרה ואני אחריה לכיוון המטבח.היא מוציאה מהארון צנצנות זכוכית בגדלים שונים. "זה קונפיטורת תות, אני הכנתי. אמא שלך אוהבת אותה מאד, תתני לה" אני פותחת שקית ויחד, אנחנו מסדרות זו בצד זו מרקחות אדומות. "תודה סבתא, אני אתן לה", אני מביטה בעיניה, בשפתיה, בריחה הרחוק. חודשיים אחר-כך הבטתי במשקפיה העזובות על שולחן עבודתה ובכיתי, כל-כך. "להתראות, מותק שלי" היא מלטפת שערי, שיהיה לך טוב!" אנחנו מתחבקות. זיעתה מורגשת בנחירי. אני חוזרת לרחוב, טעונה בזמנים אחרים שאינם קיימים בעולמי, אבל, קיימים בתוכי.
זכויות שמורות לזוהר גולדפרב |