יום האשה הבינלאומי, תמיד נראה בעיני רק כעוד סיבה טובה למסיבה, או במילים אחרות המצאה של נשים לסחוט עוד איזה זר פרחים או קופסת בונבוניירה עבשה.

כבר דיי מזמן היה נדמה לי שחלף עידן שריפת החזיות והלוחמה המסיבית של נשים בגברים למען יכירו בזכותן החוקית להיחשב לבני (ובמקרה זה בנות) אדם (וחווה).

כל החגיגות סביב יום האשה נראו לי מופרכות משהו במאה העשרים ואחת כאשר נשים מאיישות חלק נכבד מעמדות המפתח בכל תחום ותחום. 

אלא נראה היה שמעבר לעובדה שיום האשה הוא גחמה יח"צנית של משווקים ובעלי חנויות פרחים, יש משמעות חשובה ועמוקה ליום הזה עבור נשים רבות.

 די לפתוח עיתון מקומי ולהביט במגוון המודעות לא רק לרגל יום האשה אלא במהלך השנה כולה המציעים מבחר של מפגשים לנשים. 

יש להודות שכל אותם מפגשי שאנטי לאור הירח שנועדו לגרום לנשים להתחבר אל עצמן לא ממש דיברו לנערה חומרנית שכמותי, ובכל זאת למרות שאני רחוקה מרחק שנות אור מהתחברות לרחם שלי (למעט ימי מחזור בהם למרות המאמץ אני לא מצליחה להישאר אדישה לכאבים), נתקלתי לא אחת במפגשי נשים שונים המבוססים על הצורך השבטי הקמאי של נשים בהתאגדות והתארגנות לשם העצמה אישית. 

יש משהו בהתארגנות נשית, ביכולת לחלוק ולשתף, שתמיד מעוררים את התפעלותי.יש משהו בצורך של נשים באינטימיות שכנראה כמו עוד כמה תכונות ביולוגיות, סוציולוגיות ואבולוציוניות שונה מהותית בין נשים לגברים.

גברים בהחלט מסתפקים באשה שלצידם כ"חברה הכי טובה שלהם" אולי יש להם עוד ידידה טובה שאפשר לחלוק ולספר לה דברים. יתר הזמן חברות בעיני גברים, משולה למבחן מתמיד של יכולתם הגברית או בקיצור השוואה מתמשכת של "למי יש יותר ד/גדול". 

גברים נפגשים למשחק כדורסל או טניס רק כדי להוכיח לגברים האחרים בשבט שהם יותר טובים.

גברים נפגשים לארוחת ערב עם גברים אחרים רק כדי לדבר על פוליטיקה ולהראות למתחרים הפוטנציאלים בשדה האבולוציה שהם יותר חכמים.

גברים יוצאים בערב לפאב עם חברים טובים רק כדי להראות שעדיין בנות  20 שמות עליהם עין.

בקיצור, חברות אצל גברים לא באה מהמקום של חיפוש אינטימיות.

זה לא חלילה שגברים לא זקוקים לאינטימיות. אבל הם מסתפקים במנות קטנות בהרבה מאלה שזקוקות להן נשים.

גברים, בעיקרון בעיקר עסוקים במערכות היחסים שלהם עם גברים אחרים במבחני ההשוואה לשם חיזוק האגו. 

נשים, לעומת זאת, לא יכולת להסתפק בבן זוג, שיענה על הצורך שלהן בחשיפה, באינטימיות וברגשות.

 יהיה זה בן זוג אוהב ומפרגן ככל שיהיה עדיין נשים צריכות חברות כדי לאפשר לעצמן וינטלציה, הן צריכות לחלוק, לשתף, להציע, הן מחפשות לעזור ולסייע ברמה הנפשית ורואות בקשר ויחסים אמצעי להגדרת האני, לפיתוח אישי ולצמיחה.

נשים צריכות נשים אחרות. לא כדי לחזק את מה שיש להן.

כלומר הן לא זקוקות לנשים אחרות כדי לראות שהן "יותר טובות" ובכך להרגיש טוב עם עצמן.

נשים זקוקות לנשים אחרות, כדי באמת להיות ליותר טובות. 

נשים לומדות ומאמצות מנטאלית נשים אחרות כדי שהן עצמן תהיינה טובות יותר, נשים מבינות את הכוח שבמשפט "השלם חזק מכל חלקיו" לכן נשים מחפשות חברת נשים כאמצעי לצמיחה והעצמה. 

אין שום שאנטי באנדי, בעיקר אמפטיה נשית.

דברים שגם נערה חומרנית כדברי שירה של מדונה , יכולה להזדהות עימם.  

נשים הן המיעוט הגדול ביותר בעולם ואולי בעל המכנה המשותף הגדול ביותר. זו תופעה שאין לה אח ורע באנושות כולה.

אולי כי לנשים אין אח ורע. מקסימום הרבה אחיות.

אישית תמיד ראיתי את עצמי קודם כל כאדם, אחר כך כאזרח העולם, אף פעם לא דירגתי את הנשיות שלי במקום חשוב כל כך ולכן תהיתי לא אחת מה גורם לנשים להתאגד תחת המכנה המשותף "אשה",  נראה היה לי כי זהו מכנה משותף רחב למדי, בכל אופן מוזר שקבוצה המונה מעל ל 50% מאוכלוסיית העולם מתאגדת בקבוצות המיועדות לתמוך בה ולחזק אותה ואופייניות למיעוטים בתחומים שונים. נראה היה לי כי נשים הן מיעוט גדול למדי.

 או בעצם מהוות רוב באוכלוסיית העולם.

אלא שאז התבקשתי במסגרת עבודתי  להגיע ולאיזו התארגנות נשית יהודית ערבית היה זה מפגש שנקרא "העצמה נשית- נשים מנהיגות" נכחו בו ו כ150 נשים יהודיות וערביות.  

האמת חייבת להיאמר נמשכתי יותר לרעיון של שיתוף פעולה יהודי ערבי מאשר לרעיון של חיזוק הקשר הנשי והמנהיגות הנשית.  והשיתוף יהודי ערבי היה גם  הסיבה לשמה נשארתי בתחילה. בהמשך גיליתי דברים נפלאים על התארגנות נשית. פגשתי באותם מפגשים מרתקים מגוון רחב כל כך של נשים, שלמעט העובדה שהן כולן נשים קשה לי להצביע על גורם מאחד נוסף.

הפליא אותי בכל פעם מחדש לגלות עד כמה המכנה המשותף הרחב כל כך של היותנו נשים הוא הכנה משותף חזק. איך שהוא, נשים, מכל רקע, מין ודת תזרקו אותן יחד בחדר אחד ולא משנה מה ההבדלים הסוציו אקונומיים בניהן או הבדלי השכלה ומעמד, תמיד תוך דקות ספורות הן כבר תהיינה חברות, הן תצלחנה לתקשר על בסיס המכנה המשותף הרחב הזה של היותן נשים. תמיד הפליא אותי העובדה שיכולנו לשבת רופאה, מרצה, פנסיונרית ועקרת בית, יהודיות, מוסלמיות ונוצריות ובדקות ספורות לצחוק יחד ולבכות יחד, מאותם הדברים בדיוק.

 אומנם הקורס עסק בדברים "גדולים" אבל בעיניי חשיבותו הגדולה הייתה דווקא ברגעי ההפסקה בהם בעצם דיברנו על כל הדברים הקטנים והיום יומיים, הדברים החשובים באמת שמאגדים את כולנו כנשים.

השיחות על הילדים, הקריירה תהא אשר תהא והבעל, הצורך לרצות את כולם ולהיקרע בין כולם, דימוי הגוף שלנו ותפיסת האני שלנו נדנו אולי באופן אקדמי בכתה אבל הומחשו היטב בשעה שהשוונו דגמי נעליים חדשים בהפסקה.

 גיליתי גם אני את המכנה הרחב המאגד נשים והבנתי את הצורך של נשים לקבל כוח מנשים אחרות, העוצמה שבקבוצה. אשה לומדת לא מעט על עצמה  משיחות אלה.

 אבל האמת היא כי נשים זקוקות לתמיכה רבה זו של זו כיוון שמסתבר שאומנם במאה העשרים ואחת גם נשים עצמאיות, משכילות החיות במדינה נאורה ודמוקרטית (טוב, רוב הזמן), חשות מקופחות מעצם היותן נשים, ואני לא מדברת רק על העובדה שבמס הכנסה אשה נשואה גם אם היא עצמאית רשומה על שם בעלה, זה אומנם פן חשוב שיש לשנותו, אך זהו פן חיצוני בלבד.

המפגש עם נשים מבהיר לי שלמרות ההתקדמות החוקתית אולי החוק השתנה  אך לא המחוקק ובוודאי לא את הלך המחשבה. 

נכון, על פי חוק נשים רשאיות לעסוק בכל תחום שעולה על דעתן. ואין שום חוק שיעצור בעדן אבל בפועל, בפועל ישנה הסללה והכוונה מגיל צעיר כל כך לבנות לעסוק במקצועות מסוימים, כך שהעובדה שיש "חוק" היא ריקה מתוכן, כל זמן שנשים בפועל יכוונו מראש לפנות לאותם אפיקי הכנסה "נשיים".

מסתבר שיש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות עד שיושג שיווין, עד שנשים תרגשנה חזקות מספיק ולא יהיה להן הצורך להתאגד. העובדה שיש בעולם יותר נשים מגברים ובכל זאת גברים לא מאוגדים בעמותות וארגונים כמו נשים נובעת מהעובדה שהעולם שייך לגברים, הלך המחשבה של העולם הוא הלך מחשבה גברי. 

עד שנוכל לחיות את החוק,הלכה למעשה, לחיות את הזכויות פשוטו כמשמעו, יש עדיין צורך ביום האשה הבינלאומי, כי עדיין בכל מקום בעולם כולו ישנו איזה שהוא פער בין החוק למעשה בכל הקשור בזכויות נשים.

עד אז תמשכנה נשים להתאגד ולהיפגש במפגשים שונים, אקדמיים, פסיכולוגיים או רוחניים, כל אחת והסגנון המתאים לה, אבל כולן רוצות את אותו חיזוק מהקבוצה.