בכל מקרה - לסיפור הנהדר שלי. אז חיפשתי את המספר בזיכרון שנקרא בית. התקשרתי אליו, ענה לי אדם מבוגר, הצגתי את עצמי בנימוס והוא ענה במבטא פולני כבד "לא, לא איבדתי שום טלפון". הבנתי שאין לי עם מי לדבר והמשכתי הלאה. במספר הבא שהתקשרתי אליו ענתה לי עוד איזה זקנה שלא הבינה מה אני רוצה ממנה. הבנתי שנכנסתי לבעיה ושבעל/בעלת הטלפון לא בטוח ימצא. ניסיון אחרון ואז אני יוצאת לרוץ... אה ללכת, ומהר. ואז ענתה לי אישה נחמדה מאוד, הסברתי לה את המצב בנימוס, ובאופן מפתיע ומשמח היא הייתה צלולה לגמרי והבינה מה אני רוצה ממנה... היא אמרה לי שאני מאוד נחמדה ושהיא תנסה לתפוס את יהודית ולהודיע לה שהטלפון נמצא. - איזה כיף! התרגשתי מאוד שעזרתי. אז אחרי הריצה/הליכה, חזרתי הביתה ודיברתי עם עוד כמה זקנים וזקנות נחמדים שחייכו אליי דרך הטלפון ואמרו לי שוב כמה אני נחמדה וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך. כולי התמוגגתי מאושר! זה היה ממש חביב. אבל זה לא היה זה, כל פעם שהטלפון צלצל ציפיתי שמעבר לקו תהיה בעלת הטלפון האמיתי – יהודית. מי זאת יהודית קיבינימט?! ובסביבות תשע בערב הגיע הטלפון המיוחל... יהודית התקשרה.
יהודית כל כך התרגשה שמישהו מצא את הטלפון שלה ודיבר עם כל החברות שלה. אבל מה שהבהיל אותי יותר מכל, זו הדרך בה יהודית אבדה את הטלפון שלה – לא הייתם מאמינים! שדדו אותה, פה מתחת לבית שלי בדיזינגוף!! לא יאומן! ואז פתאום נזכרתי, שכשיצאתי מהבית, אחרי סאגת הטלפון צפו ההמונים בניידת משטרה או שתיים. ואני, תל אביבית אדישה שכמותי פשוט המשכתי הלאה. מאוחר יותר יהודית גם סיפרה לי שהמשטרה אמרה לה שכבר רודפים אחרי השודד הזה הרבה זמן.
אני ויהודית קבענו להיפגש היום באחת בגבעתיים, כי הייתה לי פגישה שם. דקה לפני הפגישה פגשתי את יהודית מחוץ לבניין פלאפון בגבעתיים. היא כל כך התרגשה ואני הרגשתי טוב שעזרתי. וסיפרה לי את כל סיפור שוד הגבורה שלה ואיך היא נאבקה עם השודד ורדפה אחריו ברחובות תל אביב. לא הייתם מאמינים, אישה עם תושייה שחבל על הזמן! אבל בסוף כבר לא היה לה כח לרוץ. כל הכבוד יהודית! שמחתי להכיר. היא גם אמרה שהיא קנתה לי מתנה ושכחה אותה בבית. אז אמרתי לה תודה והעיקר הכוונה. זהו, אז הפעם אין סיפור על פרוייקט שעל הפרק למרות שאתמול סגרתי עוד פרוייקט. אבל רוח הנדיבות מרחפת מעליי ובא לי לספר כמה אני אדם טוב. בפעם הבאה אני אספר לכם על הפרוייקט. לא הכל עסקים בחיים |