במבט לאחור, ועברו כבר כמעט שלוש שנים מאז, מה שהיה בינינו לא היה ממש קשר, אלא יותר סוג של דיל: כל צד נתן ולקח, וכל עוד הקפדנו על הדדיות, שרדנו. היא הייתה קצת גבוהה וגדולה מדי בשבילי, פנים לא יפים במיוחד, אבל עם שדיים קטנים ויפים, תחת מגרה וכוס... הו איזה כוס מוזר היה לה. שעיר, רחב למראה אך למי אכפת. כמעט לא שהיתי בו בשלושת החודשים שהיינו יחד.

הדיל שלנו היה פשוט ואפקטיבי: אני רוכן מול הכוס השעיר שלך ומתחיל לענג אותו ואותך בלשוני ובאצבעותיי. זה ייקח דקות ארוכות, אבל בסוף גם השכנים ישמעו את צווחת הגמירה המחרמנת שלך. ואז, מתחלפים: את מוצצת לי, אני עכשיו אחרי פרידה ארורה ועל כדורי אושר, כך שמשימתך לא פשוטה. אבל, את ממשיכה עד שאני גומר לך בפה ואז את בולעת ומנקה היטב, כמו ילדה טובה. אחר כך אנחנו נבוכים יחד, מעשנים יחד, לא מבינים מה עושים הלאה יחד. זה הכל. אני זוכר נסיונות עגומים לצאת, לדרינק או ג'אנק פוד. היינו זוג ווירדוז.

אבל, בדרגש העליון של דירתה המיניאטורית במרכז ת"א, היה סידור שעבד יפה. לא הייתה שום סיבה להפסיקו, למעט קריסה נפשית של אחד השחקנים שלמרבה הפלא לא התרחשה. וכך, מה רבה הייתה הפתעתי כשבאחד הערבים, כשבאתי אליה עייף ועצוב מהעבודה, אמרה לי: "בוא תעלה, תשכב קצת, אני אטפל בך".

עליתי, נשכבתי, טיפלה בי. עד הרגע האחרון שלנו יחד לא הצלחתי להכריע אם אני בעד או נגד סגנון המציצה הייחודי שלה, שהיה כמעט אלים. האשה הזו תמיד הפכה לנגד עיניי בן-רגע למשאבה אנושית, עם אג'נדה ברורה של השפרצת זרע בפה. הנחישות הזו קצת הרתיעה אותי, המוצצות הטובות ביותר הן דווקא אלו הבטוחות בגמירתך ובהנאתך כאילו אין דבר מלבדן. היא נמנתה על המשכנעות, זן שאני מחבב קצת פחות. כל מציצה הייתה תצוגת תכלית, הוכחה ניצחת, אתגר שיש לעמוד בו. זה הפריע לי, אבל לא עד כדי כך שאמנע מכיווץ אגן בלתי נשלט כלפי מעלה וירי צרורי של שפיך לבן על שפתיים, לשון, חלל פה, אולי אפילו הענבל שם בפנים. באותו ערב, איתה, חוויתי אורגזמה שאני מאחל רק לקומץ ידידים נבחר. ומאחר שהייתי עייף וחלול ממילא, צללתי כמעט מייד במורד דרגות ההכרה. למעשה, אני נוטה לחשוב שנרדמתי.

"מה, אתה ישן?" חלמתי קול. "ומה איתי?"  

מותק, אמר מישהו מתוך שינה עמוקה, את לא רואה שאני ישן. בפעם אחרת.

הקצתי לתוך התקף עצבים, שלה. היא צרחה עליי, דרשה לדעת מי אני חושב שאני וגם ענתה: חרא. גוש של חרא, אם לדייק. אגואיסט מסריח שחושב רק על עצמו והיא מצטערת עכשיו על כל אחת מ-41 הדקות (באמת הרבה!) שהשקיעה במציצתי. את צודקת, אמרתי לה, אני פשוט עייף מדי. למה החלפת את הסדר, גברים לא יכולים לרדת אחרי השפרצה. לא סיפרו לך? נפרדנו מיד.

שנתיים אחר-כך היא סימסה שהיא מתחתנת. לא הצלחתי להבין איך זה קרה לה. הבעתי איזו שמחה ממוכנת ומחקתי אותה מרשימת אנשי הקשר שלי בסלולרי. ממילא אזכור ממנה רק מציצות מוטרפות שלה, וממילא הן לא יישנו בגלגולי הנוכחי. המסקנה: ביי.