תראה מה זה, 11 חודשים עברו, כאילו הכל קרה אתמול ורק התאריך השתנה. כמה זמן אני מכירה אותך, 43 שנה ויש עוד ארבעה לפני שמכירים אותך קודם ואחת אחרי שמכירה אותך כמה שנים פחות ממני.אך יש אחת שמכירה אותך כבר חמישים שנה. עכשיו בדיוק היינו אמורים לחגוג לכם יובל שנים מאז החתונה. תרשה לי להסתכל רק לכמה רגעים איתך על כמעט השנה האחרונה שחלפה. אני אכין לך רשימה כמו במכולת מה לנו היה.הסצינה מתחילה בפתיח ביום אביב חם, חזרת מבדיקה אצל הרופא אחרי שכאבה לך הבטן וקילוגרמים רבים אבדו ממשקלך. אף פעם לא היית שמן, תמיד היית גבר נאה ומרשים. לא ייחסנו לכך חשיבות. אני זוכרת שאמרת לי שאתה כבר יותר רזה ממני. הרגשת לא טוב ולכן נקבעה לך בדיקה מקיפה כדי לבדוק מה מתחוללל שם בפנים בתוך בטנך שהפכה פתאום רזה. האישה בת החמישים שנים איתך מלווה אותך יחד עם אחותנו הצעירה, שעות מדווחות משם און ליין לכל שאר החמישה הממתינים לבשורה טובה.זה נראה רע היא מדווחת בהודעה לסלולר, בתפוצה. מה רע, מה? תעשי שייראה אחרת, תסבירי להם שאנחנו שישה והחמישים שנה לא עוסקים עכשיו במלחמה. תצאי משם רק עם בשורה טובה.תהיה עוד בדיקה יותר מקיפה, יש רושם שמצאו בעיה, עדיין אין אבחנה.בבוקר שיחת טלפון מדאיגה מופיעה אצלי בנייד, אנחנו בדרך למיון, איכילוב כמובן , תתגיסו כי התחילה המלחמה. צו 8 היא מודיעה, איש לא יכולל לעסוק בכלום כרגע מלבד לאסוף את כל הכוחות והתחמושת לקרב על חייו ושל המשפחה.מאשפזים, רגע, רגע אולי אתם טועים, אתמול הכל היה בסדר, מלבד קצת כאב בטן, אולי זה בא מדאגת יתר? מכאן ואילך חולפים עשרה ימים ואני עוברת לרשימה הבאה והאחרונה בסצינה הנוכחית.דיאגנוזות מורכבות, רופאים נכנסים ובאים, מחליקים את המיטה כל יום למחלקה יותר מחמירה, יותר השגחה, יותר תרופות הרגעה, יותר ביקורי רופאים, הכל נעשה יותר מפחיד.אחת מאיתנו עם החמישים שנה מאז נישאה לך, אחד מהגברים במשפחה מלווה אותן, כל יום וכל היום מתחלפים בתורנות שמירה עליך. מי לא היה לידך, מי לא בא לראות אותך ולוודא שאתה נלחם על חייך, לבדוק שאנחנו שומרים על עצמנו בשבילך. קיבלת בחיוך את כולם, שמחת לראות את כולם, צחקת וניהלת שיחה צינית עם מי שמבין וקולט אותך כל השנים. ואז אחרי שלושה ימים, נכנסת לתהליך התדרדרות קשה, העברנו אותך למחלקה קשה, קלטנו שמכאן אין דרך חזרה, מכאן הכל בידי שמיים. מנתחים אמרו הרופאים, זה יכול להציל, אנחנו מסכימים, כל מה שניתן לעשות אנחנו אחראים. רק תוציאו לנו אותו מכאן בחיים. בודקים אם הוא יעמוד בזה.נחכה עוד כמה ימים שיתחזק ואז נתקדם.לא היו לנו כמה ימים, המצב התדרדר פלאים, כולנו סביבך נאספים ומתפללים, קוראים תהילים ומתחננים, תשאיר לנו אותו בחיים. אך אתה כבר מבין שזה הסוף ומקבל בהכנעה את גורלך.פחדת, פחדת למות, ראינו זאת בעיניך הדומעות מתוך התהום אשר אליו צנחת באותו היום. הכאבים התישו אותך, הרעב לאכול אוכל נורמלי כיווץ את קיבתינו עד כי הפסקנו גם אנחנו להכניס אוכל לפינו. יונים, אומר לי אחי הדתי, מה יונים אני שואלת, כן יונים שואבות את הצהבת מהכבד ומנקזות את הרוע מהבטן. רגע , רגע, אני מתפעלת, אבל זה מה שאמר לך הרופא, תביא אפילו איש עם יונים ואני חשבתי שלא קלטתי את המילים. שני מכשירי לפ טופ נדלקים בחדר ההמתנה, מספרי טלפון נשלפים למצוא מי מגדל יונים להבראה. אלו לא סתם יונים, אלו יונים ממין נקבה עם רפרטואר שאיבה, שיודעות את המלאכה. באותו הערב יום רביעי, לאחר אישור ממנהל המחלקה, מגיע רב עם כיפה וארגז מרשרש. כולנו עומדים סביב מיטתך והוא שולף אותן אחת אחת ומניח על פתח הטבור, כאבת כאב עצום בזמן שהיונה שאבה ממך את הרוע ומתה. שבע יונים התמוטטו על בטנך עד שנרגעת. עיסינו אותך כמו עיסוי תאילנדי, שמונה ידיים בכל הגוף, שמנים ארומטיים נשפכו כמו מים ואתה שקעת למקום אחר.למחרת בבוקר צרחת מכאב, הכל התפשט , המורפיום הוזרק לשקית התלויה ואתה שקעת בשינה. תתפללו משפחה יקרה לנו אמרו, תתפללו כי אין מה לעשות יותר. תהיו סביבו שיידע שכולכם כאן, אתם משפחה נדירה. התפללנו יומם וליל, התפרשנו על כל מיטה פנויה באותה לילה, ילדים, נכדים, חברים, דודים וכל מי שהכיר אותך. ישנו סביבך כדי להיות איתך בכל רגע שתקבע. ואתה בחרת, בחרת כמו שתמיד הרגלת, הכל בגדול ובמלוא תשומת הלב.שעה לפני כניסת השבת, ערב חג פסח, אותי תקברו רק אחרי ליל הסדר, אתם הרי יודעים שזה החג שלי, איך אוכל לוותר עליכם. פעימות ליבך נחלשו משעה לשעה, העיניים אטומות, כלום לא זז, אנחנו כאן והשקט סביבך, השקט שחרץ את ליבנו כמו סכין חדה. עד נשימתך האחרונה, אז נקבע מותך וזעקה גדולה פרצה מליבנו כאחת, בכי קורע לב נשמע בכל בית החולים מהמחלקה בקומה הראשונה ועד האחרונה. כולם ידעו שהלכת, בבית החולים הכירו את כולנו וידעו של מי אנחנו. קריעת שמע ישראל נשמעה עד כתלי השמים כאילו פרצה עבורך את הדרך לשם. עזבנו אחרי עשרה ימים בדיוק, כאילו היינו שחקנים בסרט אימה. לא השארת לנו זמן להגיד לך מילה, לא נשאר זמן כי השבת כבר בפתח והחמישים שנה שלך היתה נשארת לנו שם ושומרת עליך. השארנו אותך בידי איש יקר שהעביר אותך למחלקה האחרונה ונסענו משם המומים ומובסים. |