לפני הרבה שנים, באירופה הרחוקה
לפני הרבה שנים עוד לפני שאירופה ידעה שהיא אירופה
בכפר קטן במקום שבעתיד יקראו לו פולין
חיה לה משפחה
אבא , אמא, 10 ילדים דוד ודודה עז וכבשה, פרה אחת ועוד תרנגולות אין מספר מדויק כי הן זזו שספרו אותן
וגם צריך לאכול אז המספר לא היה עקבי
הכל היה טוב
המשפחה תפקדה הילדים חייכו
אבל
תמיד יש אבל , נכון שונאת אבל- אבל אבל- מילה לא טובה
ברם
מילה נרדפת לאבל
יותר אוהבת
כאשר שחקו הילדים, והיו 10 להזכירך
היה אחד שבא הביתה בריצה לאמא יושב לידה ובוכה
הם עשו לי, הם הציקו לי, תגידי להם
ואמא הייתה יוצאת ומבקשת שיפסיקו
יום אחד
יצאה האמא מרוגזת
וצעקה על הילדים: "מספיק להציק הוא תמיד בוכה"
יום אחר
יצאה אמא וצעקה: "למה תמיד מישהו בוכה "
יום אחר, אחר יצאה אמא וצעקה
:" די, נמאס לי, למה לשחק אם יש בסוף דמעות"
יום אחר, אחר, אחר עמדה אמא ובישלה מרק
, שמעה צעקות והשתוללויות
"יצאה החוצה וצקעה: "מספיק !!! זה יגמר בבכי
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שמעו אותה הילדים
שמעו אותה הדוד והדודה
שמעו גם השכנים
הסתכלו זה על זו על זה ועל זו
ושקט סרר בכפר פתאום
ציפור לא ציצה, תרנגול לא קרא, כבשה לא פעתה
וכך בא לעולם המשפט שלימים יהיה
פולני ואמאי
"ילדים להפסיק לריב זה יגמר בבכי "
זה הסיפור הראשון שנכתב למגירה שלי
מקווה שנהנתם
|