הכאב מנסר בי פלחים גדולים של זכרון. אני לא אוהבת אותו, את זכרון הימים האחרונים, הוא מחק לי זכרונות של 43 שנים אחורה. רק את הכאב אני חיה כל רגע מחדש, רק את הייסורים אני זוכרת. בעיניים פקוחות או עצומות, בעת שיחה או ביקור מנחמים. ידיה המתפתלות בחוסר אונים קורע לב, הכאב שאין לו מזור, חוסר האונים שלי לעזור לה, המלחמה שלי על זכותה לחדול, שצודקת ככל שתהיה, מייסרת לפני ואחרי. אם יש בשמיים מישהו ששומע, יתן נא לי רק דבר אחד: שיקהה הזכרון ויניח לי שירפה מנשמתי הדוויה, המיוסרת. ====================== ודבר אחד שהסעיר אותי למרות זאת: 2 מתלמידי הגיעו ללויה. ====================== וההספד שלי, כזה הוא: אמא שלי, כשבאחד הימים רבתי עם האחות, צעקתי לה שלא אכפת לי כמה אנשים יש במחלקה, לי יש אמא אחת ויחידה. ככה זה, לך יש אותי ולי אותך. ובאמת, כל כך יחידה את, ומיוחדה. אמא שלי היפה, המטופחת, הצעירה לנצח, זו שאוהבת לשיר וחולמת להיות רקדנית וגם נסיכה. אמא שלי היפה, זו שבשבילי תהיה לביאה טורפת לכל מזיק, כך גם אני השתדלתי להיות לך בימים הקשים - שומרת סף. עברנו דרך לא פשוטה, אמא, בעיקר בסוף, אבל זו גם היתה הזדמנות לשתינו להיות ביחד שעות רבות, לספר מ- ת' ועד א' וההפך שוב מהתחלה, להיות שם אחת עבור השניה, להוציא מהלימון לימונדה כל עוד אפשר. לנצח לפני שאחליט החלטה, אחשוב מה את היית אומרת אמא, והחלל שייפער בי בלכתך לא יכול להתמלא בשום דבר. את היית ותישארי חלק בלתי נפרד מחיי, סבתא שאין כדוגמתה נהדרת ואמא לתפארת. לכי לשלום, אמא, עכשיו כבר לא כואב לך כלום, ואני נשארת עם צער הפרידה.
|