ביקרנו בשתי תערוכות בנסיון לספוג תרבות. ובפועל ספגתי סיידר תפוחים משובח. ובא לי בורקס. עמיקם. בורקס תפוחי אדמה, פריך ומתפץפץ עם ביצה, ברור ומלפפון חמוץ "ביום ראשון אני מתחילה לקרוע ת'תחת" הרהרתי ביני לביני בקול רם "אז היום אפשר לטחון"
לפני שנתיים רצתי במרוץ הרצליה; 5 קילומטרים שלמים. עם מספר על הגב וצ'יפ על הרגל. זו היתה אמורה להיות ההתחלה שתוביל אותי לטריאתלון. הטריאתלון נזנח, אבל הרגע ההוא, שבו סיימתי את הריצה והכרוז קרא: "והנה מגיעה גם הדס ירון בזמן של 36 דקות" חרוט לי בזיכרון של החוויות המעולות, אלה שדם יזע ודמעות הם מחיר לא גבוה עבורן.
מאז אותה ריצה התייבשו נעלי הריצה בארון וכל נסיון לצאת לסיבוב מהיר בפארק הסתיים, מבוייש, אחרי 10 דקות.
שיטוט מקרי הביא אותי להצעה הזו ובהסתמך על הסטוריה אישית נטולת זכיות בהגרלות מכל סוג ומין, חשבתי שלא יהיה נזק ממשי בהצגת מועמדות. אז חשבתי.
ביום ראשון אני מפסיקה לחשוב ומתחילה לרוץ.
ולא. לא אכלתי בורקס.
|