חוסר ההתחשבות שלך.

ההתמקדות שלך ברצונות ובצרכים וברגשות שלך לא הגון.

רכבת ההרים הזאת שהעברת אותי בה.

ולא, הקול הכביכול שקול הזה לא עושה עלי רושם.

ולא המילים של: "כשתהיה יותר רגוע נדבר". כי גם אז תתחמקי.

התחברת במומחיות לתקוות שלי. לחלומות שלי. ועכשיו את נסוגה. כי את מ-פ-ח-דת.

ולא, כל שאר התירוצים שלך עלובים בעיניי. את פשוט מפחדת. מי שרוצה באושר יעשה הכל בשבילו. אני יודע שאני מוכן.

הייתי מעמיד את החיים שלי בעמידת ראש עבורך.

אבל שוב, זה מה שאת צריכה ומה שאת רוצה. שום סימן לכל המילים שלך על הרצון שלך להתמסר ולעזור.

עכשיו את זורקת שאולי נהיה ידידים ונלך לראות סרט מדי פעם. ואני שומע את הניצוץ שכבה בקולך. העיקר שנהנית מהטריפ הקצר הזה. הוזלת וביזית מילים ועקרונות שאני מאמין בהם.

וכשאתה מעבירה את השפכטל הזה על הלב שלי. סתם. את עושה לי בסוף השיחה רצון להעלם.

אבל אצלי זה כמה ימים ואני חוזר. זה כי אני מוכן להסתכן ולהתאבד על מה שאני רוצה.

את נעלמת כבר ככה. בחייך. בפחד הזה שעומד מאחורי הכביכול עקרונות הנעלים הלא רציונאליים שלך.

כי העוגנים שלך הם תוכנה צרובה במוחך ופחד. פחד להיות מאושרת. פחד להיות חלשה ולהתחזק אצל מישהו. פחד להסתכן בלאבד.

אבל הפחד הזה ישאיר אותך בביצה שאת עכשיו בה. לעולם לא תהיי מאושרת באמת. וכמו שכבר אמרתי - את תהיי בת ארבעים ומשהו או חמישים ומשהו ותסתכלי אחורה בעצב על דברים שכר אי אפשר לשנותם.

כי החוכמה היא לעשות את מה שנכון בשביל האושר כשצעירים. לא בדיעבד.

תביני, אני ואת קורצנו מאותו חומר עליון וויחודי. אנחנו נדירים מאין כמונו. אבל אצלי הפחד שולט פחות ופחות. ואני אשיג את שלי.

אם את תמשיכי ככה את תשארי מאחור. בגיל חמישים גם אין פוטנציאל להתחמם בו בלילות.

את מאבדת את מעמדך הנערץ בעולמי. להוביל יכול רק מי שיש לו קבלות בשטח. בתחום המעשה.

אני רץ כשהחופש נושב דרכי וסביבי ומתערבל. את מחבקת את הכבלים שלך. ששוויים כשווי חיבוק טלפוני.

ואל תזייני לי ת'שכל על זה שאם בא לי את רק במרחק שיחת טלפון או SMS. לא נולדתי אתמול בכל הקשור לדינמיקה של הדברים האלה.

זה מראה על דעיכה מתקרבת כל הסיפור הזה. אני שומע בקול שלך את דעיכת ההתלהבות. פתאום אני כבר לא הדבר המופלא שהייתי רק לפני כמה ימים.

וזה כל כך מכעיס אותי. חוסר הזהירות שלך בלגעת בכל הנקודות התקוות החלומות שלי וככה להעלם לי.

אין לי בעיה עם זה שאת פחדנית. זכותך. יש עוד מיליארדים כמוך. לא המצאת כלום. את לא חורגת במשהו משמעותי מהקלישאה. אבל סתם הפכת את כל מה שחשוב לי וקדוש לי לסתם.

זרקת מילים ורעיונות והבטחות. סתם.

אז יאללה בואי נהיה ידידים ונצא לסרט ככה מדי פעם. או שאולי יותר טוב - נדבר בטלפון על איך אנחנו הולכים לסרט וכמה טוב זה ירגיש. במיוחד כשנדבר על החיבוק בסרט. מטומטמת פחדנית.

נמאס לי כבר לנסות למשוך אנשים שרוצים לשבת לרוץ איתי. נמאס לי לנסות להראות להם שהם יושבים ורוצים לשבת.

נמאס לי להכנע לתשוקות והרצונות העמוקים שלי ולהלביש אותם על המציאות ומה שיש לה באמת להציע לי.

זה לא מגיע לי.

מגיע לי הכל והרבה מזה.

כן, אני יודע שאני חוזר על עצמי.

מגיע לי לקרוא את כל הספרים האלה ולדבר עליהם עד זוב מוח.

מגיע לי למצוא כבר אנשים טובים שיעוש לי טוב. שיעזרו לי לרפא את עצמי. להגיע לאן שאני צריך להגיע באמת.

מגיע לי להפרד מהקיום הזה של בינוניות במקרה הטוב ופעולות שרק דואגות לעתיד.

מגיע לי לאהוב ולהיות נאהב, דאמיט.

להרגיש נוח וטוב בתוך העור שלי מהשניה שאני מתעורר.

לאהוב לחיות. לרצות לחיות. לא לרצות בבטן רק לישון. לרצות מהבטן גם לחיות. ולצאת. ולעשות. ולהכיר. ולהזין את המוח. ולהרגיש. בעוצמות. בלי שהפחד עוצר ומסרס.

די. פשוט די.

זה פשוט מרגיש לי שכל הקיום הזה נלחם בדרך הזאת שלי. כל אדם חדש מאכזב מחדש. כבר אי אפשר להאמין לאף הצהרה ואף מילה. הכל כל כך פאקינג זול. לא מבין איך אנשים לא מכווצים את הבפנוכו שלהם חזק חזק כדי לחשוב אם מה שהם מצהירים עליו הם יוכלו לעמוד בו במאה אחוז לפני שהם משחררים אותו. כמו שאני עושה. ואם הם בכל מרשים לעצמם לשקר קצת הם נמלאים תחושת חרטה ואשם ומחפשים איזושהי תכלית ראויה שבכל זאת תהיה לשקר הזה.

בלי תגובות בנאליות בבקשה.