שושי שמיר
פוסטים פופולאריים
-
סימנים פשוטים: שירה צריכה קהל אנונימי
21/5/10 | 912 צפיות
-
שיר אהבת המשוררת
8/12/12 | 797 צפיות
-
מזל טוב לצבעוני שחור צבעוני
19/3/09 | 5786 צפיות
-
סימנים פשוטים: היי שלום
2/6/12 | 966 צפיות
-
שירי מקום לתיקון: מושבת קוורץ
28/10/09 | 988 צפיות
-
סיפור: דלת סגורה בחדר של ילדה
8/10/09 | 1335 צפיות
פוסטים אחרונים
- שיר - ע'גמי 5/1/14
- דיני לכתוב 29/12/13
- מחפשת שֵׁם 23/12/13
- שיר - אילמת לא מלידה 13/12/13
- שיר - מה תעשו לי? 6/12/13
- בכה בחה בחק 29/11/13
פלמנקה אהובתי
קטעי פלמנקו לוהטים מתוך הנובלה "מנסרה" שתראה אור השנה, בלי נדר. הפלמנקו – כמו הקורידה – צעדיו גבריים ונשמתו אשה. אני נמשך אל משב הירכיים שמסלסל גלים בקפלים הבוהקים של שמלתה של סולדד, כמו הפר אל גלימת המשי, הכבדה מחוטי זהב, שמנחשל מולו גופו המחויט של הטוררו. והן הולכות אחרינו בגלל שהרחנו את דמן ברחם אמנו, נולדנו עם זֵכֵר ריחו, והן לא עומדות בפני תשוקתנו. הפלמנקו – כמו הקורידה – הוא מחול המלחמה על האהבה. האהבה של הקורידה מושגת במניפולציה של הפרד ומשול: קודם מקיזים רעיו של הטוררו את דמה של החיה, אחר כך מניחים לה לשפוך את חמתה על מעיהם של כמה סוסים. ואז, כשהיא מותשת ומבולבלת, בא אליה בן זוגה למחול, נוצץ במחלצותיו, ומפתה אותה אל חרבו בתנועות אציליות. הקורידה נבראת מאותה התשוקה כמו הפלמנקו, אבל היא אונס קבוצתי, שמפורר את האהבה ורוצח את החיים. לבו של הפלמנקו פועם ברקיעות גברותו הפורצת את האדמה, היללות מפזרות את מרחביו אל השמיים, ומחיאות הכף תופסות את הרקיעות ואת היללות שלא יחרגו מהגבולות ההכרחיים של המקום. והם מלבים את המאמץ לכיבוש מחדש של האחדות עד הניצחון. עד הנצח. ובשוך הרחם הקדחתני של הפלמנקו, נולד אדם, לא איש ואשה, לא אשה וחיה, אלא זכר ונקבה בראם, אדם. ובזירת הקורידה מוטלים חמישה פרים מתים. *** זה מתחיל בעיניים. הריכוז המהודק של הרקדן והרקדנית מתחיל במגע של העיניים, שמרגיש כאילו הם כבולים יחד בחבל קצר, וזה כל רכושם והוא משותף. רק שהוא לא חומר. מהרגע הראשון זה נראה כמו זיון גורלי, וברור לגמרי שהשניים האלה הם זוג גם בחיים, ושאלה חיים שלהם. ואז מתחיל הקצב. כאילו העולם כולו הוא כבשן אחד עגול, והנפח עומד ומכה על הסדן לאחר שהוא שולה את המתכת האדומה מהאש. ומכותיו של הנפח הן הצורה של הברזל המלובן, כך נראה גופם המתנועע במדויק, כאילו אם ירעדו רק קצת אחרת יפלו שוב באש. ותגידי לי אלוהים, מאיפה הבאת את היללה הזאת אם לא מסלסול של רחם מיוחם עד אמא של ההתכווצות האורגזמית, כזאת שרק את היית יכולה לפנטז בפראות האלוהית חסרת הגבולות שלך, איך את נושכת את קצות האצבעות האלה, מלקקת את הציפורניים האלה עד שהלכה מתנוצצת כאלף מנורות קריסטל אדומות ומתנפצת אל הקסטנייטות, אלוהים מה את עושה, איפה הזהירות ואיפה המצפון ואיפה, איפה הבקבוק יין הזה לעזאזל, איפה שמתי את המתוק הזה. ***
המניפות המצועצעות וציורי מלחמות השוורים המהבהבים על הקירות לאור הנר, כל הקיטש הזה הפך לחיזיון ארגמן-שחור, כשהקהל הצפוף במועדון מחא כפיים בקצב הפלמנקו, וקולו של הזמר שמלווה את חואן וסולדד בקע ממרכז השיגעון והסתחרר כמו שופר ביום הכיפורים ונפתחו השמיים. היום הסתכלתי רק על סולדד. ראיתי את קו צווארה הברבורי משלח רטט אל כתפיה, כתפיה העגולות והחלקות, והרטט עבר כגל אל זרועותיה הארוכות עד קצות אצבעותיה הגמישות כעשרה נחשים שהכישו אותי בקסטנייטות. מה בתנועת הירכיים המאופקת והאצילית הזאת, בסלסול הקפלים שמסתיר יותר משהוא מגלה, ברקיעה התקיפה של העקב על רצפת העץ, מה רומז לי שם על הסופה שמתפרקת מתחת לשמלה, גורם לי להשתוקק כל כך לראות את נשימתה מתקצרת, לקרוע את לבה מתוכה ולטרוף אותו, דמו ניגר על סנטרי. ***
אחרי שחיכיתי כמעט חצי שעה, הרמקול שעל הסיפון לחש פתאום "בואי" בקולה החרוך של סולדד, והקפיץ אותי כנשוכת נחש. ירדתי במדרגות המובילות לחדר המגורים, וכשהגעתי שררה שם אפלולית, שהוארה בנרות גוצים שהיו מפוזרים בחדר. כל הרהיטים פונו, ובמקומם הייתה ערימה של כרים גדולים וצבעוניים בפינה, שגופי התמסר להם והרגיש עטוף במשי. מן הכרים עלה בושם נפלא. ריחה. אבל היא לא הייתה שם. ואז התפרצה לחדר היללה המוכרת וסולדד עמדה בפתח, אוחזת מניפת תחרה שחורה, שערה מתוח על עורפה ולאוזניה עגילים בצבע ורוד עתיק. פעם ראשונה שאני רואה אותה עונדת עגילים. גם את השמלה לא ראיתי עד היום, בקפלים של תחרה שחורה וסטין ורוד עתיק, וכתפיה השחומות מתנועעות עם המניפה במעגלים, מתוות אינסוף, לקולם של תוף הפח והרקיעות שהלכו והתגברו עד שהחדר כולו היה לב מתרחב ומתכווץ. בתנועתה דמתה לרגעים לדבורה שמסמנת את החדר לאחיותיה, כאילו היא מטביעה חותם באוויר המסוחרר. וכל זה לכבודי. המעבר אל סלסוליה של מנגינה ערבית היה הדרגתי ודק, והבחנתי בו רק כשפסיעותיו החמורות של הפלמנקו הפכו לטיפוף מרחף כמעט ללא מאמץ. פניה של סולדד נעלמו לרגע מאחורי מניפת התחרה וחזרו עטורי תלתלים, וריקודה היה אז כמחול הצעיפים ששום סולטן בעולם לא זכה לכמוהו. © כל הזכויות לטקסטים בפוסט הזה שמורות לשושי שמיר ואין לצטט ממנו בלי קבלת רשות בכתב, למעט בתגובות על הפוסט.
|
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תמרה, בוקר אור גם לך.
אולי אולי בגלל שהסיפור הזכיר לך את תשוקתך
תירשמי השבוע ללימודי פלמנקו?
חיבוק
שושי
תודה רבה
שושי
בוקר אור שושי,
ריקוד הפלמנקו תמד ריגש אותי ונגע בי.
תמיד אמרתי שיום אחד, אולי, אלמד לרקוד פלמנקו.
יש בריקוד הזה משהו סוער, יצרי, טוטאלי ודרמטי.
סיפורך ממש מדגיש את זה
יום נהדר לך
תמרה.
יגאל חבר
מי שבאמת מייחס המון חשיבות לאגו שלי זה אתה בעצמך, אם יותר חשוב לך להסביר לאגו שלי מה לא בסדר איתו במקום לקרוא את היצירה, שבכלל לא קשורה לאגו הזה - כמו שאתה בעצמך אמרת.
יכול להיות שנפשך הפסידה זה עתה תזונה מאוד מאוד חשובה, כי בחרת להיעצר במקום חסר משמעות במקום ללכת ישר למשמעות
ואידך זיל גמור
וגם חיבוק
שושי
שושי חברה
עדיין לא קראתי את שכתבת.
אז איך אני כבר מגיב לפני שקראתי????!
הה הה
מה שקלט את עיני, צרם, והוריד את החשק לקרא, אם כי לא הרג אותו, זה החשיבות שאת מיחסת ל "כל הזכויות שמורות" וכו' וכו'....
זה מזכיר לי, שכשהייתי קטן , הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהלחנתי שיר, היה לרשום כל הזכויות שמורות ולהבליט את העובדה
שזה אני שכתבתי. זו הייתה מעין אובססיה של חשיבות עצמית ופרנויה שלא יגנבו ממני. גם היה חשוב לי להבליט את כל התוארים
שלי: זמר, ליצן, מלחין, יפה, חכם ובן זונה ועוד ועוד כמה שרק יותר חשוב ושונה ומיוחד....
מאז גדלתי.
היצירה קבלה את החשיבות שלה מעבר לעובדה שאני זה שכתב או הלחין. כי מי אני בכלל?!
כשהיצירה באה מהמקום האחד שהוא האוטנטי ומעבר לאגו, היא הופכת למשהו משהו!!! וזה אפשרי רק כאשר מבינים מי אנחנו
למה אנחנו כאן ולאן אנחנו הולכים. שאלות גדולות שהתשובה להן נמצאת בתודעה אבולוציונית.
אז למה אני בכלל כותב את מה שאני כותב?
- כי אני רואה את היעוד שלי בהפצת התודעה האבולוציונית. כי רק כך תגיעה היצירה לעילוי של ממש וזה בעיקר חשוב
ליצירה של עתיד יותר טוב למען כולנו.
שיהיה לך טוב ובהצלחה
יגאל
שמעון
תודה על המחמאה, האהבה והכוכב
שושי
איזה יופי
ואיזו השקעה
תודה עם כוכב
באהבה
תודה חומד, ואני מזמינה אותך לקרוא עוד בבלוג שלי, נראה לי שתמצאי דברים מעניינים או לפחות נוגעים...
חיבוק
שושי
שושי יקרה,
אני יכולה לשמוע את קולך מספר את הסיפור בדרכך המיוחדת.
נהנתי מאוד מהסיפור ומהתגובות.
תודה.
באהבה
עופרה
הי אסתיסת, רקדת פלמנקו בספרד? נשמע שהייתה לך תקופה מרתקת.
תודה על המלים החמות
שושי
איזמרגד
תודה, ותודה על הכוכב. שימחת אותי מאוד
שושי
יפה מלא תשוקה ויצריות ממש כמו הפלמנקו כרקדנית פלמנקו לשעבר חייתי בסיבילה מספר חודשים כך שחוויתי זאת ממקור ראשון.....
הפלמנקו זה לא סתם ריקוד...
זה סיפור...
ובדרך כלל , נדמה לי סיפורים "חזקים"...
אהבתי לקרוא את סיפורך..
וסולדד...- בדידות...
לפעמים כמו ציור..
איך שזה בעיני המתבונן.
א.*
היי ארמנד,
אכן סולדד פירושו בדידות, והשם מתאים מאוד למי שנושא אותו בסיפור.
וזה שמישהו חי בקבוצות לאו דווקא מפחית את הבדידות, לפעמים הבדידות בקבוצה קשה ומטרידה יותר.
אני שמחה שהסיפור מעורר את סקרנותך, אבל אי אפשר להביא אותו כאן במלואו - זה לא סיפור קצר.
אני חוזרת ומודה לך על הפלמנקו של הבוקר, השיר והטקסט, וסקרנית לשמוע עוד על חייך בקרב הצוענים.
שושי
היי היי היי
מוזרה בעיני העובדה שמכל השמות הספרדיים בחרת בשם "סולדד" - בדידות.
אמנם יש לא מעט נשים בספרד שנקראות בשם זה... הוא די פופולרי בעצם...
אבל הוא מפספס את מהות הצוענים
הצוענים חיים לעולמים - בקבוצות !
אין דבר כזה "צועני זאב בודד" (אם יש - איש לא שומע עליו)
ולמרות הכאב האדיר הטמון בתרבות הצוענית עקב הדיכוי שהם סובלים במשך אלפי שנים וחוסר יכולתם לתקוע יתד (מרצונם החופשי ומדחיית העמים שכנגד...) - הם תמיד שומרים על אחדותם (לפחות המשפחתית)
יצא לי לחיות בקרבת צוענים במשך שנתיים נטו והרבה יותר שנים ברוטו... (כי זה היה לא ברצף)
הם ממש לא יפים פיזית (בלשון המעטה) - בעצם יש בהם רב של כיעור חזק ביותר במונחים מערביים...
(חלק גדול נובע מנישואי קרובים ביניהם... - כמו באוכלוסייות קטנות אחרות)
אנחנו ב"מערב"
יש לנו תדמית מאוד לא נכונה על עולם הצוענים...
אנחנו מעדיפים לקחת מהתרבות שלהם את האלמנטים האקזוטיים והחצי מיסטיים[
ולא להביט על האמת הקשה ששוררת שם...
בדיוק כמו בסרט ההודי האחרון - "הנער המליונר ממומביי" - סרט שכמעט כולם נהנים ממנו (מלבד אלו שקראו את הספר...) אבל בעצם יוצאים ממנו עם חיוך והרגשה טובה... בעוד שאם שמים בצד את גורלם של הזוג - הסרט מראה מציאות זוועתית של עשרות אלפי אנשים - בעצם מליונים... שגורלם מר ואכזר והינו ללא מוצא וללא תקווה...
*
וזה לא הוגן מצידך להביא חלקים מהכתובים שלך...
(-: