הלינק שיופיע באמצע הפוסט הזה מוביל לאחת הביקורות הקטלניות ביותר שכתבתי אי פעם.

קצת אירוני שהיא דווקא היתה על אמן שאני אוהב (או לפחות אהבתי) מאוד.

לארקדי דוכין אני חב חסד נעורים בזכות פועלו בחברים של נטאשה. שם הוא השתתף ביצירת אלבום הרוק הישראלי הטוב ביותר אי פעם, לטעמי - "שינויים בהרגלי הצריחה".

למרות שאם צריך לבחור בין דוכין לשטרית אני לרוב הולך על שטרית, גם לארקדי היתה לי תמיד פינה חמה מאוד בלב. גם כשהוא הוציא דיסקים מטופשים ומקושקשים כמו "כוכב האהבה" המגלומני, או סתם חלשים ומשעממים כמו "להרגיש". בכל זאת, הוא עשה דבר או שניים משמעותיים (מאוד) לפני כן.

אבל אז, במוצ"ש אחד ב-2004 ראיתי הופעה שלו שהיתה כל-כך גרועה, עד שהיא ממש הפכה לי הבטן. אני לא אומר את זה כדימוי. היו שלבים בהופעה שהרגשתי פיזית רע מבפנים. כן, עד כדי כך היא היתה מבישה.

חזרתי הביתה, ומתוך שילוב של כעס, תסכול, עלבון ואפילו עצבות על מה שנהיה ממנו - כתבתי את הביקורת הזו. קשה, חמורה, קטלנית. אבל כזו שיכולתי לגמרי לעמוד מאחוריה.

למחרת בבוקר, עורך התרבות של YNET דאז ראה את הביקורת בפורום, והחליט להבליט אותה בעמוד הראשי של האתר. הודעה שנכתבה עבור קהילה לא מאוד גדולה, פתאום היתה חשופה לעיני כל. זה הביא לגל של תגובות זועמות, טוקבק סטייל. אני, כאחד שלא יודע לפספס הזדמנות לתגובה, טרחתי להתנצח עם אותם מגיבים במשקל נוצה, שכלל לא היו בהופעה המדוברת. אפילו עם זה שטען שהסיבה לכתיבת הביקורת היא, Get this - "תסכול מיני".

כמה כאלה שכן היו בהופעה דווקא הביעו תמיכה פומבית בדעתי.

גם כשהמשרד שעשה בוקינג לדוכין הודיע לי שהוא מפסיק לשתף פעולה איתי ועם הפורום עקב "הביקורת הלא מקצועית" שפרסמתי, התעקשתי שהטקסט הזה היה נכון ומתבקש.

בסופו של העניינים נרגעו, שיתוף הפעולה חזר להתקיים (ביוזמת אותו משרד) ולארכיון הפרטי שלי נוסף עוד טקסט שתמיד אזכור יותר משאר רוב הטקסטים שכתבתי על מוסיקה.