השבועות האחרונים מנוצלים אצלנו כאן למטרת הקמת קואליציה שלטונית חדשה. ואני מוצא את עצמי שוב מגלה עד כמה שהעולם סובב על צירו ועד כמה דברים שהיו טובים פעם אינם טובים עוד כיום, ותוהה ביני ובין עצמי, איך בכלל ניתן לחשוב או לתכנן מהלכים פוליטים לעתיד. כך גם אני רואה את עצמי תוהה בשאלה האם האנשים האלה שעולמם סובב פוליטיקה הם לא בעצם יצורים של תעשיה אחרת. משהו שאינו ממש משקף את המונחים הבסיסים אותם מנסים להעניק לנו במערכות החינוך.

העימות הזה בין מועמדת קדימה ציפי ליבני ובין בנימין נתניהו, החזיר אותי לא יותר מדי שנים אחורה, לשנת 1996, עת התנהלה מערכת הבחירות לאחר הרצח הנתעב של ראש הממשלה יצחק רבין.

לי היתה השקפה עצמאית ברורה כנגד הסכמי אוסלו שהתרקמו להם בתוך הויכוח הפוליטי הכי סוער שהתפתח כאן בארץ סביב שאלת הבחירה של העם בארץ הזו מה טוב בשביל היהודים. הימים היו ימי בחירות. ציפי ליבני בת גיל ובת מחזור, הרקע שלה ושלי דומה להפליא, כמוה גם אני בן למשפחה הלוחמת, גם אבי היה בין לוחמי האצ"ל  שחווה את חוית הכליאה בימי המחתרות בכלא עתלית לאחר שנשבה בידי החיילים הבריטים.

לבנימין נתניהו היתה אצלי פינה חמה של תקוה. לימים התחוור לי כי נפלתי למלכודת דבש באמון שהענקתי למי שעמד בראש ממשלת ישראל, וכך גם נדמה יעמוד בעתיד. הנה פתאום אני מוצא את עצמי משקיף מן הצד, במהלכים האלה שנרקמים סביב סוגיות של קבלת החלטות משמעותיות לאן פני המדינה פונות, ובתוך כך אני רואה עד כמה אני מתרחק יותר ויותר מלסמוך ולהאמין לאנשים שהפוליטיקה היא הדם הזורם בעורקיהם.

בשנת 96 ציפי ליבני היתה בשלהי תפקידה כראש הרשות לחברות הממשלתיות. זה היה תפקיד שבא ונגזר ממינוי פוליטי והנה היא בקשה להכנס למסגרת העשיה הפרלמנטרית. באותה עת, נפגשנו באקראי לפגישה במסגרת חוגי הבית שהתקימו ערב הבחירות הטעונות מאד של מערכת הבחירות הידועה בין שמעון פרס, ראש הממשלה בפועל, אותה עת, ובין המתמודד הצעיר מבית ז'בוטינסקי בנימין נתניהו.

טקסנו באותה עת, ביחד עיצה איך גורמים לכך שלמרות המצב הידוע בשטח, עם הרושם הכבד שעדין שורה על הציבור בכללותו בעקבות פרשת הרצח של ראש הממשלה, איך בכל זאת מביאים לכך שהציבור יעדיף לשנות את המדיניות שהתחילה באוסלו והמשכה מי ישורנו. היו לנו כמה תובנות משותפות, ואכן אותן תובנות הצדיקו לימים את הבחירה. בנימין נתניהו נבחר להיות ראש ממשלה כנגד כל הצפיות.

בנימין נתניהו מבחינתו היה כמו צל של אחיו הבכור יוני. ההתיחסות הציבורית אליו באותם שנים היתה כמו איזה מודל חיקוי של אחיו שנחשף לציבור הישראלי באסופת המכתבים שנאספה ופורסמה אחר מותו במבצע אנטבה "מכתבי יוני".  על ביבי אפשר היה ללמוד גם ממה שהיה מסופר עליו בתוך אותם תכתובות אישיות. אין לשכוח כי בנימין נתניהו הציג את מועמדותו ממעמד של אדם שמעולם לא כיהן בתפקיד של שר קודם שבקש להתמנות עלינו כראש ממשלה למשול עלינו.

הבחירה בבנימין נתניהו בשנת 96 הסבה לי נחת מרובה. הנה, כך ציפיתי שההתפתחויות הפוליטיות שבאו לעניות דעתי במרץ רב בימי שלטונם של רבין ופרס, תזכה להתיחסות חדשה. בנימין נתניהו התגלה בעיני מהר מאד כהבטחה שאינה מגשימה את הציפויות. הוא הנחיל עלינו מושגים פופוליסטים שבקשו להטעות את הציבור על עומק הנכונות שלו לנסיגות,הוא החזיר את חברון וקרא לזה במושג שרבים מאיתנו שכחו "פעימה".

מאותו רגע שהוא התחיל לדבר אלינו ב"פעימות", אפשר היה גם להתרשם ממשהו שהכעיס מאד באופיו במובן האישי. באותה עת, התמקם ראש הממשלה בנימין נתניהו בבנין ששמש אותו בשכונת המגורים של הורי בשכונת בית הכרם בירושלים. אני זוכר את רעש הצופרים של  מכוניות המשטרה שבשרו בשיירה שהיתה יותר מתאימה למשטר של מוסליני באיטליה  את הגעתו ויציאתו ממעונו לבית ראש הממשלה. זה היה צורם ממש. בטח על הרקע של פרשת הרצחו של רבין. פתאום תפסתי שהאדם הזה לא ממש מחובר למעמד המשמעותי הזה של להיות כאן ראש ממשלה. הוא זינק על התפקיד ובקש לנצל אותו באופן שהציבור בארץ הביע את דעתו ומהר מאד.

מזל שהיתה שרה לצידו. פתאום גילנו שנתניהו מתרחק מהאנשים שהיו איתו ועזרו לו בתחילת הדרך, כמו ידידי אייל ארד, שאני עוד זוכר לו חסד מהימים שהתרוצץ בשביל נתניהו, וכך הפך ליועץ התקשורת הכי בולט שיש לנו כאן, לימים אייל ארד חצה את המחנה והנה הוא מצא את עצמו בעת הזו לצד מועמדת קדימה ציפי ליבני. מה התובנה שיש לנו מכך?

גם אני עשיתי תפנית משנת 96. לא באותה דרך, תמיד העדפתי להתבונן מן הצד בעשיה הפוליטית. והנה, אחר שגיליתי את נתניהו שונה לגמרי מזה שהבטיח לנו משהו אחד והעניק בידינו משהו אחר. הבנתי, שלמשחק הזה יש כללים שונים מאלה שאני מכיר.

בעקבות הזכיה של נתניהו חברתי לרעיון של הקמת תנועה מוניציפלית, שהתמודדה בעירי שוהם בבחירות. גם שם היה לי הרבה עדנה להביא ביחד עם כמה חברים לתוצאה מקוה שהביאה סיעה של אנשים תמימים במידת מה להישג של נצחון בבחירות המוניצפליות. גם שם הבנתי שהמשחק הזה אם משחקים בו פשוט משיגים בו תוצאות לגמרי לא רעות. אבל גם שם אם היה לי להתאכזב זה היה מהאנשים שמשחקים פוליטיקה. עם השנים למדתי על בשרי שעדיף לדבוק  באמונה הפנימית מאשר להאמין לאנשים שמסביב. כל מי שנוגע בפוליטיקה הוא עושה זאת רק בשביל למלא חוסרים שיש לו במקומות בריאים של אנשים שפויים.

בבחירות של תשעים ותשע עדין חברו נתניהו ולבני לאותה מפלגה. אני כבר לא הייתי איתם. בבחירות של 99 לא יכולתי לבחור במועמד המתחרה ברק, אבל גם לא יכולתי לתת את ידי לנתניהו. הימים ימי הרב עובדיה, שסנן כלפי כתב הטלויזיה "תצא בחוץ" אחר הרשעתו של הרב דרעי בבית המשפט המחוזי. לקחתי לעצמי שלשה פתקי הצבעה צהובים עם שמו של נתניהו על האחד כתבתי, "כל כך רציתי להצביע לך" בשני כתבתי "אתה עויין" ובשלישי, "תצא בחוץ". הבחירה בברק נתפסה אצלי כדבר הכי טבעי שצריך היה לקרות אחר כשלון מנהיגותו של נתניהו.

אחר כך ליבני כבר פרשה מהליכוד יחד עם אריק שרון, והנה פתאום מוצאים את שניהם משני צידי המתרס. ציפי ליבני עשתה ללא ספק את ההתקדמות היותר מרשימה בשדה הפוליטי ב 13 השנים האחרונות. אני עוד זוכר אותה עם פנים נעלבות, כשראש לשכת עורכי הדין  ד"ר שלמה כהן, ברך אותה ערב הבחירות  בשנת 2005 ואחל לה להיות שוב שרת משפטים. ציפי ליבני ידעה כבר אז שאריק שרון מייעד אותה לתפקידים יותר משמעותים. ואמנם ליבני התברגה בתפקידים הרבה יותר משמעותים, וזכתה לימים בראשות המפלגה.

קשה מאד להיות אדם פוליטי בארץ.  האנשים האלה קורצו מחומרים שזרים לי.  מסתבר שתאוות השררה היא שמנהלת את רצונם. לא שום דבר אחר. היכולת של תמרון בין אפשרויות שנפתחות בפניהם, היא גם זו שמביאה אותם לשינוי של עמדות.

לציפי ליבני יותר קל לי להאמין. בכל זאת, גם הדרך שהיא מאמינה בה היא יותר מעשית מההבטחות של נתניהו שמעוררים אצלי את הדאגה איזה מושג חדש הוא יעניק עכשיו לתוכניות נסיגה שלו  אחר שהמושג "פעימה" מיצה את עצמו. קשה לי להאמין לאיש הזה, לא חושב שאצלו נעשה שינוי אמיתי למעט השינוי הזה שהוא מבין שיש לו הזדמנות שניה והוא ינסה שלא להחמיץ אותה. הייתי שמח אם בכל זאת, שני האישים האלה היו חוברים לניהול המערכה הזו בכלים משותפים. הענין הזה לא בנמצא בעת הזו.

וכמו שלמדנו  בילדותנו, "שניים רבים ביניהם והשלישי הוא שמנצח". הנה דוקא ליברמן, אותו אני עוד זוכר מימי הלימודים באוניברסטה כאחד ה"בריונים" שעזרו לצחי הנגבי וישראל כץ דוקא הוא פתאום מוצא את עצמו במרכז של קונסנסוס, הוא כמו הפאקיר שיחלל בחלילו איזה מוסיקה הממשלה הזו תשמע.

תגידו לי אם זה לא נשמע מגעיל. אני במשחק הזה לא רוצה ליטול חלק.