שלום לכולם,

צר לי לשמוע לאחרונה על מגמה הולכת וגוברת של ירידה במספר המתגייסים, ועלייה במספר הצעירים אשר אינם נוטלים חלק במסגרת הצבאית. אני בן 24, סמ"ר במילואים, שירתתי כחובש ואחראי מרפאה בגלילות. אינני חייל קרבי, אך אולי דווקא מסיבה זו מבין אני עד כמה חשוב הדבר שגם חיילים שאינם קרביים, בשל פרופיל רפואי כזה או אחר, ייטלו חלק וייתרמו.

כיום אני סטודנט באוניברסיטת תל אביב, לקראת סיום תואר במדעי החיים ולקראת התחלת תואר בהנדסה. מרבית חבריי ללימודים בני גילי, בוגרי צבא, אך חלקם צעירים ממני ב-3 שנים, סטודנטים אשר לא התגייסו. אני (וחבריי ששירתו בצבא) השקענו שלוש שנים מחיינו, ורק בגיל 21-22 התחלנו לחפש את דרכנו בחיים האקדמאים (ובהמשך – המקצועיים).

לפני כשבוע פורסמה ועדת שוחט לעניין ההשכלה הגבוהה, ובה המלצות להשקעה רבה יותר של המדינה במערכת האקדמית, וכמו כן להעלאת שכר הלימוד של הסטודנטים. אין ברצוני לערער על החלטות הועדה, אלא להעלות מספר רעיונות, להלן:

1.   מדוע אין הועדה מבחינה בין סטודנטים אשר שירתו בצה"ל לבין כאלו שלא  שירתו? יש מקום לדרוש מסטודנטים שלא התגייסו לצבא או לשירות לאומי (שלוש שנות שירות) לשלם שכר לימוד גבוה יותר. מדוע גבוה? יש להם שלוש שנים לעבוד, להשתכר ולחסוך למימון שכר הלימוד, בעוד שאר החיילים והמשרתים בשירות לאומי אינם יכולים לעשות זאת.

 2. יש מקום לתת הטבות נוספות למשרתים בקרבי, ליצור מנגנון שבו החייל הקרבי ביותר משלם את שכר הלימוד הנמוך ביותר. יש ליצור מצב שחייל קרבי יידע שבתמורה לשירותו הצבאי החיוני למדינה, הוא יקבל בחזרה את האפשרות להתפתח וללמוד – לקבל מהמדינה בחזרה. יש להקדיש את מנגנון ההלוואות שועדת שוחט הציעה - לסיוע למשתחררים מצה"ל, ולא להעניק הטבות לאלו שבחרו שלא לשרת את המדינה.

3. הכנסות האוניברסיטה משכר הלימוד  יאוזנו בין אלו שלא שירתו, ומשלמים שכר לימוד מלא וגבוה, לבין אלו ששירתו ותרמו, אשר ישלמו שכר נמוך. 

4. יש לדרוש מהאזרחים שאינם יכולים לשרת בצבא, אם מפאת אמונתם תורתם, אם  מפאת מחלה ואם בשל חוסר יכולת להתגייס לצבא בשל חוקי המדינה, לקחת חלק במנגנון שירות לאומי - שיש להקים - אשר המשתתפים בו יופנו לעבר עיירות הפיתוח, שכונות המצוקה, בתי החולים, קייטנות לילדי קו העימות ועוד. אלו שייטלו בכך חלק ייזכו לאותן ההטבות בשכ"ל כפי שיקבלו חיילים שאינם קרביים, בבואם ללמוד באוניברסיטה.

5. יש להקים ועדה אשר תבדוק כיצד ניתן ליישם הצעות אלו. כשם שרוצים אנו שתלמידים מעוטי-יכולת יזכו לנגישות רבה יותר למוסדות האקדמיים, כך נכון הדבר גם לגבי נגישות החיילים להשכלה גבוהה. זהו אינטרס של המדינה להנחיל לציבור את הידיעה שהשירות בצה"ל אינו פוגע בעתיד האקדמי והמקצועי של המשרתים בו אלא להיפך. מביא אני כדוגמא את ארה"ב, בה אין גיוס חובה, אך רבים הם הצעירים המתגייסים לצבא בידיעה כי יזכו להשכלה איכותית, אשר לא יכלו לזכות בה בשום דרך אחרת.  

בנימה אישית,
בחירתי האישית, לפנות לתחום המחקר הביולוגי, התבררה כטעות. טעות מפני שאין בארץ תקציבים לכך, טעות משום שמיטב החוקרים יוצאים את הארץ ועוברים למקום אחר, וטעות מפני שאני אישית גיליתי שהתחום אינו כולל את מה שציפיתי שיהיה (וזהו כבר פתח לדיון אחר שאעלה בקרוב).

המעבר ללימודי הנדסה אינו פשוט, המשמעות – אצא לשוק העבודה רק בגיל 29. לא היתה לי הפריבילגיה להתחיל ללמוד בגיל 18, כפי שמשתמטים רבים עושים היום. הרי אם לא הייתי מתגייס, היה לי יתרון משמעותי של שלוש שנים – מדוע שאדם שבחר לא לשרת את המדינה יהיה בעל יתרון מולי?

אני חושב, שיתרון זה (והפסד למדינה) של האדם הבוחר להשתמט חייב להתקזז בצורה כלשהי, ותפקיד המדינה לדאוג לכך. אולי אם אותם אופורטוניסטים, החושבים רק על הצלחתם שלהם, המעוניינים כבר בגיל 18 ללכת ללמוד בזמן שחבריהם נמצאים בצבא, יאלצו עקב החלטתם זאת לשלם שכ"ל של 20 אלף שקלים, הם ישנו את החלטתם. ואם אין להם את הכסף – שיעבדו. אם יבחרו לא להתגייס יהיו להם שלוש שנים שלמות לעבוד ולחסוך את הכסף לשכ"ל.

וזה מה שהיה לי לומר כאן, לגבי הדברים שעל סדר היום.