זה לא סוד שכולנו פוחדים להשאר לבד . זה לא סוד שהרי אנחנו טורחים ועומלים לייצר נסיבות של ביחד,  נסיבות שיביאו לנו את המפגש המיוחל עם האחד האחת. זה לא סוד .גם אם לעולם לא נודה בחדר אחורי בתת המודע יושבת המחשבה שהנה שם זה יקרה נכנס לחדר , נביט לקצהו , קהל האנשים יפתח ושם בקצה היא/הוא יעמוד , מבט אחד נפגש, מילה, משפט קולע והמחשבה שהנה זה קורה , בינגו . הגוף משחרר מין תחושה חמימה של "אני בסדר, הנה מצאתי, אני לא לבד" והיא עוטפת אותנו , התיישרנו עם הקו אנחנו בסדר, אחד כמו כולם , קיבלנו חותמת אנחנו מאושרים עם תו תקן , אנחנו לא לבד. אז מה אם זה לא יחזיק מעמד. זה כאן וזה עכשיו ולא איבדנו את זה , מישהו גילה בנו עניין, אישר את קיומנו. אני לא לבד משמע אני קיים ?! האומנם ?