את הורסת. היא מסתכלת על עצמה במראה בזמן שהיא רוחצת ידיים. הורגת, שוברת, מנפצת, מי זה בכלל הבן אדם הזה? היא מסתכלת עוד פעם במראה ולא מבינה מה קורה שם, אבל מתעלמת, מתעלמת כי זה הפיתרון הכי מהיר, מתעלמת כי היא הבטחה לעצמה שדי היא בסדר והיא לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא בכתה אבל היא גם לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא לא רצתה לבכות וזה חונק אותה. היא מסתכלת על עצמה שוב ושואלת את עצמה מה לכל הרוחות היא עושה? כולם אומרים שזה חלק מלגדול, ללכת לטייל, לפול, להישבר. הוא יושב על המיטה שלה ורואה טלוויזיה וחצי ממנה מתחרט שהיא הזמינה אותו לבוא וחצי חושב שזו התרופה. משהו ממנה נאחז במשקוף של הדלת ומסרב להיכנס, גם הוא מרגיש שהמבט הדבילי שיש לבחור הזה על הפנים לא עושה לה שום דבר, אבל היא מתעלמת. למצעים יש את הריח שלה והוא רוצה לשקוע בהם ולא לצאת. הוא שוכב על המיטה ומביט מסביב, זה כל כך היא, כל החדר הזה. הוא מסתכל על הידיים שלו ושם לב שהוא קצת מתרגש אולי אפילו מאוד, מבחורה?! ממתי הוא מתרגש מבחורה? היא עומדת בכניסה לחדר ומסתכלת עליו והלב שלו צונח, המבט שלה כל כך מלא, כל כך עמוק, היא לא סתם, הוא רוצה לחבק אותה ולא לעזוב. היא ממשיכה ללכת, היא מסתכלת עליו, אבל רואה דרכו. באור של החדר שלה הוא נראה פחות יפה, פחות גואל, היה עדיף אם היא הייתה שותה עוד דרינק, אולי זה היה מחליק לה יותר טוב. היא צריכה להפסיק לחשוב כל כך הרבה, זה לא עובד. הוא מלטף אותה והיא רועדת. היא כל כך עדינה וכשהוא מלטף אותה היא מתרפקת ורועדת, הוא שומע את דפיקות הלב שלה , הדפיקות שהוא רוצה שיהיו רק שלו. יש להם את אותו הבושם, אבל עליו זה לא אותו דבר, הוא מלטף אותה וזה מרגיש כואב. היא מתגעגעת והיא רוצה, אבל לא את זה. היא עוד מתגעגעת אליו שיחזור, שהוא יבוא וירים אותה מהמקום הזה, שיציל אותה ממה שהיא עושה לעצמה, היא רוצה שהוא יעצור את הבריחה שלה, שהיא תיהיה חייבת לעמוד מולו, להתמודד. הוא נשכב מעליה ומוריד לה את החולצה בעדינות ולאט מנשק כל פיסת עור חשופה. הוא לא חושב יותר מדי, כי בשבילו הכל נעלם. היא משתעלת כדי לעצור את הדמעות, היא חושבת איך הוא היה לוקח אותה, איך הוא היה מנשק אותה. היא מסתכלת על התקרה ונזכרת בבדיחה על הפולניה שמזכירה לבעלה לצבוע את התקרה באמצע הסקס, כמה זה מתאים עכשיו. היא עוצמת את העיניים וחושבת על מה היה קורה אם הוא לא היה עוזב, אם הוא היה נשאר פה איתה. הוא מנשק לה כל עין בניפרד ואומר לעצמו הפעם אולי, אולי זאת אהבה. |