יש לה ריח של אבק דרכים.

גם אם היא יצאה הרגע מהמקלחת.

יש לה מבט של מרחקים, למרות שהיא מעולם לא יצאה מחוץ לעיר מגוריה.

הילוכה הנינוח ותנועותיה הנמרצות משרים אוירה בטוחה שיש על מי לסמוך, היא אישה גדולה, נוכחותה במרחב אינה מוטלת בספק, תמיד יודעת מה להגיד, ונראה שגם מעשיה תואמים להפליא עם צרכי הסובבים אותה.

צחוקה המתגלגל סוחף ומרעיד את הסיפים.

שוקולד, משוש חייה, כשרוצים להדליק את הניצוצות בעינה מביאים לה שוקולד במתנה,

ואז היא שולחת מבט מחבק כזה מלא חום והכרת תודה, ובעדינות אמהית מקלפת את נייר העטיפה כאילו היה זה בגד לגופו של תינוק, מקרבת אותו אל פניה, עוצמת עיניים וממלאה את ריאותיה בניחוחו, וכשמגיעה פיסה מתוקה לפיה המונחת בזהירות על לשונה, אפשר לראות איך פניה מתמלאים בזוהר והיא נשארת דקות ארוכות מרוכזת כולה בהתפשטות הטעם לכל נקבוביותיה.

פעם אחת כשעמדה בחצר מחליקה את ידיה על סדינים ריחניים, שאך יצאו מהכביסה, ומחזקת את קצותיהם על חבל התליה, נדמה היה שעננה קלה מרחפת על פניה היפים.

מבטה שוטט לעבר האופק כממתין לבאות וערגה אין סופית ניבטה ממנו.

מעולם לא גילתה לאיש את צפונות ליבה, תמיד הייתה שם עבור אחרים, רק בזמנים חטופים כשאין חיה בסביבה, הרשתה לעצמה לשחרר מעט ולהתחבר מחדש לאותו געגוע נסתר.

ספק אם הייתה מודעת לפעולות ההסוואה, הזמן שחלף הכתיב לה הרגלים קבועים שבהסך הדעת הייתה נכנעת להם, אותה שמחה בלתי נדלת שאפפה אותה ומשכה אליה נשים וגברים, ילדים וזקנים, הגנה עליה מפני דמעותיה שלה.