25/2 יום ד' (תשיעי)

בעודי ברוטינת הבוקר, מתקן חימום מי הרחצה, בטח מתוצרת סינית, מתפרק לי בידיים. נשאר עם הצינור שיוצא מהקיר שמשפריץ באופן לא מבוקר זרזיף קר, ביד. ביאס לי, ליטראלי, ת'תחת; לתפישתי את ניקיוני האנאלי, הרגלי ההיגיינה המעולים שלי - לא כאן המקום לפתוח את נושא, רק לסוגרו- מי שלא מתקלח אחרי, תמיד, ללא תנאי הוא ת(ח)ת תרבות, דמו בראשו וקאקי על ישבנו – יכול לשער את מימדי השואה. תודה על ההתעניינות, היה קר, הסתדרנו, שלום ונקיון לכל המעורבים.

היה לי חבר, שכשנסענו לאור יהודה לראות איזו הרצאה ולא ידענו את הדרך, בנון-שלנטיות שלף את ה- GPS והרגיש כמו מרקו פולו בערבות השיפוציות. כמובן ששנינו היינו בטוחים בצדקת/ היעדר הצורך, תלוי כמובן את מי שואלים, ושנינו צוחקים על מגבלות האחר. כאוהב עזרים אלקטרוניים, השקת הצעצוע, הצית את הדמיון: יקום ללא גבולות. בהמשך, שמתי לב, שלמתאווים לגאדג'ט המסויים הזה, יש מכנה משותף, הם תאבי אגירה, סדר, דיוק, אפירמציה שהדוח תקין, התשוקה למעקה, החשש להקיץ חס ושלום, ולהתבשר שמיקוד הספריה העירונית השתנה.

הרכישה היא הצהרה לעצמם ולסביבה ש- I ass in control here, אנאליות^[1] שליטתית מתוחכמת, ולמעשה, האמינו לי- מכיר את הדמויות, מבטא חשש מהבלתי צפוי, ההתמודדות עם הבלתי מוכר, ההנאה שבחדש, ההרפתקה הבלתי מתוכננת, וזה כמובן, שני דברים שונים. חזון הקפוצים נטול עזוז החלוצים. אין לכך ולא כלום מהרצון לצאת למרחבים רחוקים, אלא לבאר, לבער, את אי-הבהירות של הקרובים. בהינתן מהות השימוש במכשיר בפועל, כל הרוצה להחליף GPS במילות שירים, תמונות זמרים, עלים מיובשים או במכוון גיטרה אלקטרוני, שיפנה למערכת.

החשיפה לאופי חסידי הרכיב נערך לראשונה עם הגרמין 1000, מודל 1992 שנרכש ב- 1700$ על ידי טייס, לצרכי טיסה, שמעולם לא הטיס לבד, כלומר תמיד עם בכיר ממנו לידו, וגם זאת בתנאי ראות מושלמים, ובאיזורים שחזר וטס בהם כל הזמן. לדעתי הוא לא הבין את עקרונות מה-גורם-למטוס-לעלות-לאוויר, ולכן חשש שהקסם יפוג בדיוק באמצע, ויפול. חרדת טיסה. האמת היא, שאם היה מבין מה מופרך העיקרון של מה-משאיר-אותנו-באוויר – הוא, כרבים ממכריי האחרים, תאבי הביטחון והשליטה, היה נשאר על הרצפה. השימוש העיקרי במעקה, כלומר בGPS היה הבקרה שאת דרכנו לשדה התעופה, על הקרקע, אנחנו עושים בהשגחת לא פחות משלושה לווינים הצפים בשמים, ושהם, הלוויינים אכן צודקים.

בסביבה אורבנית מעדיף את הגישה המתפעלת את יי"ה- 'יימון יכולת הפניה'- פונים למישהו שואלים את השאלה. ושוב, עד שמקבלים שתי תשובות זהות. זהו. [בפרימיטיביות ארכאית המדוגמנת פה, נזכר, שכשהייתי לפני חודש בספריה, בהכנת עבודה 'השוואת ההתייחסות בין הארץ שלנו לדבר לילדים בימי ההמתנה ובמלחמת ששת הימים'. אני נוכח, שבספריה הם עובדים עם כרטיסיות. שואל את הספרן, שמוציא עובש ושם רע למקצוע ולמראה העוסקים בו, למה הם אינם עובדים עם חיפוש ממוחשב. "אנחנו לא מוכנים להיות תלויים בחשמל!" הוא יורה את התשובה הניצחת, שלא מסתפקת לחזרה לטרום עידן המחשב, אלא עוצרת נסיגתה רק בטרום עידן אדיסון והנורה החשמלית. בעצם, הסיבה האמיתית לעבודה עם כרטיסים היא שימור מיומנות העובדים וייחודם בעבודה עם כרטיסים. כמו, שמבקרי הקולנוע הקובלים על סרטי ג'יימס בונד החדשים, שנוטשים את ההתכתבות ההדוקה עם אלה הקודמים – איך יפגינו מבקרים אלה את מיומנותם בדייג וכתיבה על ההקשרים?] באינטראקציה אנושית, אולי מקבלים תשובה, אולי גורמים לנשאל לחייך, מגדילים את הסיכוי שלי לצחוק, נוצר מפגש חווייתי, אינטראקציה פרסונלית. שואלים שוטר שצער היקום מונח על כתפיו העגומות ובטנו המשתפלת, אם אמרו לו שהוא 'דומה לאהוד ברק', ולראותו מחייך במונליזיות ברקית כזו.

בקיצור ולעניינינו, היעד- מחילות Chi Cu. אמצעי ההגעה - קטנוע. שואל את המשכירה איך מגיעים – לא יודעת. GPS? גם לא מפה. הולכים לחפש קטעים. שואל במלון ליד. נותנים לי ברושורה של האתר, מחווים לי ימינה ביציאה ומייד שמאלה, ישר ישר ישר. 75 ק"מ. מבין שזה צפון מערב. מתחיל לסוע. מיכל דלק על האפס, רוכש. צריך לראות את העיר כדי להאמין מהי כמות הקטנועים ותנועתם הרנדומלית בחום המהביל. אין דבר כזה. עסק של גברים. מה פתאום גברים – חצי מהרוכבים – רוכבות.

בכל רמזור, שלקח לי זמן להבין איך עובד – מצב אדום מלא, צלב אדום ולא דולק, שואל על צ'י קו. או שלא מבטא נכון, או שזה כמו שבירושלים אשאל "איפה זה בויה בנמל"- סחתיין על האנלוגיה, דומה כמו שתי טיפות בנזין. בכל זאת, יש מקומות שיש להחליט האם רבע שמאלה או שליש ימינה, אז ממשיך בנחישות בורים צפון מערבה. בסתם צומת T, ממשיך קרוב יותר לתפישתי את הכוון, הפעם בבורות הנחושים. כ- 17 ק"מ מנקודת היציאה, עדיין בנוף אורבני, לא רחוק מהמקום שהמטוסים היורדים לי על הראש נוחתים, על אטובוס ירקרק מספר 13 ומסתבר גם על 74, מאבחן רשימה וכן המילים Chi Cu. אוט א-זוי, אני בכיוון.

אחרי 35 ק"מ מגיע לעיר. שואל על Chi Cu Tunnel, מורים באצבע להמשיך. ממשיך ומבין שיהיה שלט. מוצא אותו, פונה ימינה מדרך ראשית לכפרית יפהפייה, בין שדות אורז (מניח, מה אני חקלאי? גלדיולות וכריזנטמות זה לא), ימינה שמאלה, שמאלה ימינה, 22 קילומטר נוספים, מגיע.בחנייה, אשכרה בעיבורו של הג'ונגל, מבקשים ממני דולר וחצי. על חנייה. מתייחס לכך כפרוטקשן מפני לוחמי החמר רוז' הקמבודיים. כניסה לאתר, עוד דולר וחצי, זה בטח לקרן הפנסיה של גימלאי הוייט-קונג. שם מסבירים לי שבפנים יגבו ממני עוד 4$, וזה כנראה כדי ללמד אותי לקח, שהרי נושא המחילות לא באמת מעניין אותי. וגם כן הדרך חשובה מהיעד. אבל הישבן מפורק מ- 75 ק"מ על שמטנוע שמהירותו המירבית 50 קמ"ש, ואני משלם.

מצתוות לאמריקאי בגילי וזוג צעיר וחמוד. יחד נכנסנים לאתר תשלום האקסטרה שבו עורכים לנו סיור בשחזור של כפר מ- 1969, כולל דמויות בובה. מושקע, עם ערך לאתוס המקומי. לא ממש מעניין, אותי לפחות, תכנית. ממשיכים למחילות. פאק! זה בין העיניים, כן עומד בסטנדרטים של אותנטיות. הדבר האמיתי, כולל מכתשים והרס של פצצות. 250 ק"מ של מחילות. מזכיר לי את הר הבנטל בגרסה נטולת קופי ענאן. רואים את מלכודות האדם לחיילים האמריקאיים – טכניקה, לוגיקה, מכניקה וחמלה של ימי הביניים – בסוף האמריקאי ייפגע ממקלות במבוק מחודדים, או ממקלות אכילה עשויים מתכת שיינעצו בגרונו, סרעפתו, מותניו או שוקיו, אליהם ייפול בהתאם לחמשת סוגי המלכודות שגורלו זימן לו. האמריקאים הפילו עליהם נפל"ם וזרחן, כן? הישרדות המקומיים. 16,000 איש חיו במחילות. לא היה להם לאן לברוח, ולא להתעסק עם חמלה. שְפּרוּצָה על אחרים.

שאלתי את האמריקאי, טייס מטוסי נוסעים סילוניים, מה חשב לינדון ג'ונסון על להילחם שם – יש לו ידע רב בהיסטוריה. ציטט ספר חשוב שגרס שאחרי שהצרפתים נטשו את וייטנאם, והומורשת שהותירו זה את הלחם הלבן במחלק עולם החי מאורז, האמריקאים חששו שאם וייטנאם תיפול, גם תאילנד אחריה, ולא תהיה אחיזה מערבית בדרום מזרח אסיה. העניין הוא ש- 75% מהדרומיים, כך אמר, היו לצד הצפוניים, ויחד עם מזג האוויר ותנאי הקרקע – אין סיכוי, רק לכתישה מלמעלה.Sounds Familiar? צופים בסרט ארוך על המלחמה. מזוית הקומוניסטים. מאד מעניין.

הדיאלקטיקה מזכירה את זו הפלסטינאית, פחות מתלהמת. לפחות באנגלית. קלישאתי ככל שיהיה, מעורר מחשבות רבות. ההבדל הוא שהאמריקאים לא נלחמו על הבית, אני אומר לטייס, והוא עונה, שבדיעבד, בהתייחס לתוצאות זו היתה מלחמה מיותרת. הוא מתייחס למצב בעזה ואומר, שבוש הניח לישראל כי הוא, כטקסני, יודע שאם ממקסיקו היו מעיפים עליהם טילים, הוא היה מתגייס לחיל האוויר ועוזר לשטח אותה. אישית. נפרדים.

צריך לעשות 'לאסי שובי הביתה'. חוזר. בצד הדרך רואה זוג שוטרים מונחים. יש להם מדים בצבע בין בז' לורוד. ברוז' הייתי מכנה אותו. כמו שמערבבים חרדל וקטשופ ומוסיפים מיונז להגעה לטון המדויק. אני עסוק בלפלס דרכי כזרעון בזרם, כשרואה אחד מהשוטרים מנופף לי במרץ. אני, אתם יודעים, מנומס, מנופף חזרה. יכול להיות שזו את בתי, השולחת לי ד"ש? עובר אותם. בראי מבחין שהוא עושה תנועות של אי-נוחות. ליתר ביטחון, אני נותן איזה קטנה ימינה ומתקדם ברחובות צדדיים. בהמשך עולה חזרה לכביש הראשי. רואה עוד זוג, הסיפור חוזר על עצמו-, ניפופי ידיים לעברי. יכול להיות שיישי, אהובה, שזו את שמאד מתגעגת, ודחוף לך להעביר לי מסר באמצעותם? מאיץ, עובר אותם וצועק ווי די אי סי קי אמ איי דאבל אן אט ג'ימייל דוט קום. תשלחו מייל. בזוג השלישי, אני מבין שמשהו בי, אישית, מוציא אותם משלוותם. במקום האי-מייל, הייתי צריך לעדכן אותם בקבוצה מהפייסבוק שאני מרגיז.

חבר, רומנטיקן ידוע, מייחס לנטייתי הרציונלית והראויה לחיקוי, שלא לומר להערכה טרום טיול לעשות טיפול שיניים כטקס. אז זהו המקום לאבחנה בין טקס לבין רוטינה: ל-טקס, חביביי, תמיד נלווה אלמנט שמסמל אלמנט גשמי אחר. כלומר בטקס השואה יש שישה נרות, לזכר ששת המליונים. בטקס הנישואין, יש טבעת המסמלת את השלם. שבירת הכוס, מסמלת את חורבן בית המקדש, וחופה – השד יודע מה היא מסמלת. ברית המילה מסמלת את הכנסת היילוד לחיק העם היהודי. בטקס האוסקר, הפסלון מסמל את הערכת האקדמיה לפועלו של יוצר זה או אחר. בטקס ישנה חבירה, התממשקות, של פעולה או עצם מסמל, לא מוחשי, אבסטרקטי, עם פעולה או עצם מוחשי, אונטולוגי. אם אתם רומזים לפעולה שנעשית על בסיס קבוע, או בצמוד לפעולה אחרת, ניתן לקרוא לזה רוטינה, או התניה, בהתאמה. איך אני יודע? לא יודע, מציע מודל שניתן לאחיזה, ואם כן לאימוץ. לכן רוטינת הבוקר שלי, הנשמרת באדיקות, היא רוטינה, תרצו כפייתית אבל איננה טקסית. כנ"ל טיפול השיניים – איננו טקס, הכנה, טיפול מונע. ו-כן, במקרה שיש שיבוש ברוטינה, חבל ככל שיהיה – לא באמת נורא.

אז בסיום טיול אני מסתפר ומתגלח. אצל ספר. בפעם הראשונה זה היה בדרום אמריקה והחווייה היתה חזקה, הרגשתי כמו הילד הצופה בזקנים שבאו להתגלח אצל הספר היחיד באילת. מכיוון שבדרום אמריקה הייתי בחצי הגיל מהיום, וקרוב יותר לגיל הילד, כעת אני מרגיש כאותם זקנים – צורך שרות, לא חוויה. לא טקס, רבאק, גילוח של זקן בן 10 ימים.מחר טס לתאילנד. לא צופה הרפתקאות, א-קליינע אלקטרוניקה מיט א-ביסאלע ושיעורים.