אני חושקת בך. רוצה אותך כל כך ולא יודעת אם כדאי להמשיך או לא.

תבין, אני נמשכת. נמשכת לעגלגלות הזו, לעורך השחום, לחום הפנימי והחיצוני. אתה מעלה בי את לחץ הדם למימדי ענק. כן. אתה. ואתה יודע את זה טוב. לא מעכשיו.

כל מפגש בינינו הוא אחר, חדש, שונה. רק לחוש, להעביר את לשוני על כולך ולהיות שם כולי. מוכנה להכיל אותך בתוכי, לעכל אותך לגופי, להתחמם ביצר שחודר לי לנשמה.

אני יודעת, יש הרבה כמוך, יגיד מי שיגיד, אבל אני רוצה אותך ורק אותך, עם כל הסיכונים והפחדים. אותך.

אני בטוחה שאתה מרגיש את זה בכל מפגש איתי. את היצר המשתוקק הזה, את האנרגיות שלי, המבקשות להיות איתך, גם אם זה מעט. קצת. מפגש קצר שייתן לי לחוש אותך לידי. כמו חלום שמתגשם, כמו אמת מונחת מול עיניי. לעיתים כואבת, אבל זהו כל רצוני.

אם הייתי יכולה לקחת אותך איתי לכל מקום, אם היית יכול ללוות אותי בכל דרך שאלך, הייתי עושה זאת. למעני. למענך. למען שנינו. אבל שנינו יחד זהו שילוב ייצרי ההופך לאובססיבי ונטול שפיות, יותר ויותר, ככל שהזמן חולף לו, ואנו מבינים שלפעמים צריך להפסיק את הטוב הלא טוב הזה.

אתמול התחלתי סדנת מודעות חדשה. דיברתי עליך, הזכרתי כמה אני חושקת בך וכמה שמבחינתי זהו הרס עצמי נטול התקדמות מנטאלית.

כן, המדריכה הצדיקה אותי. הזכירה מינונים, הזכירה הבנות, תובנות, רצונות, שחרור בזמן המתאים לפני שזה מאוחר מידיי.

אז החלטתי. אתמול. די. מספיק להיות שבוייה שלך. מספיק עם כל היצר הבלתי ממומש באמת. הרי הכל אשלייה. אשלייה קשה לעיכול.

החלטתי שאני מתעלמת ממך לחלוטין.

הייה שלום המבורגר ארבע מאות  גרם שלי.

אני אתגעגע אליך ואולי אבוא לביקורים חטופים כדי להזכיר לעצמי שוב את הטעם שלך. העסיסי. 

שרון.