בסוף השבוע האחרון עסקתי בעיקר בפיצוי ועידוד עצמי לקראת הצפוי לי ביום ראשון הקרוב ובמשך החודש וחצי העתידים לבוא (וזה כלל בעיקר אכילה מרובה ותנועה אך ורק כשהמצב באמת, אבל באמת מחייב).כשניפגשו כולנו ביום חמישי האחרון לשיחת פתיחה והתחיל הדיון על ספורט, כמה כל אחד רץ, באיזה תחרויות כבר השתתפו, איזה נעלי ריצה הכי טובות (ברור גלי- לא???), שעון דופק עם או בלי GPS (מה????) וכו', כל מה שעלה לי בראש הוא תמונת ילדות מודחקת היטב של הבגרות בספורט.שני קילומטרים שלמים זה הכל, אבל אז לפני שנים ביער במשגב, בעודי מתנשפת ונשנקת בקצב של חצי הליכה חצי הליכה איטית, אלו היו שני קילומטרים מהסוג הארוך ביותר. התמונה הזכורה לי מכל היא ההגעה לקו הסיום (זמן שיא של 30 דקות) שם קיבלה את פני המורה לספורט בצעקות איימה, "יא פדלאה תזיזי כבר ת'תחת! בגללך אני מפסידה את ההפסקה!" בקיצור, מחכה כבר למחר בכיליון עיניים, בטוח יהייה כייף מה יכול להיות כולה עשרה קילומטרים, קטן עלי, אחרי השניים שכבר עשיתי (גג חמש שעות אני בקו הסיום, מקווה שהמתחם VIP עוד יהייה פתוח) |