פורים היום.

התלבשתי לשחקנית כדורסל (מאמנת?)  ואני בדרכי לפגוש את הילדים המרוגשים.

כל הבנים סופרמנים וסופרסטארים

בתפקיד של להציל את הממלכה הקסומה.

כל הבנות רוצות להיות מלכות של משהו...

מלכת הפרחים,

הכוכבים, הדגים

והשד יודע מה...

כולם יפים, כולן יפות, כולם מרגשים ומרגשות.

בהצגת המגילה השבוע, כשיחקנו בפורים שפיל

הגענו לקטע, שבו מרדכי מבקש מאסתר המלכה

להציל את היהודים.

מטיל עליה את כל כובד האחריות.

אסתר יושבת 3 ימים בתענית,

לא מדברת,

לא אוכלת,

לא שותה,

ואז....

אז זרקתי את השאלה לאויר,

ילדים, מה צריכה אסתר, כדי להצליח.

המומה מהשאלה שלי, שיצאה לי ככה באמצע ההצגה,

השתתקתי.

בר הרים את היד ואמר:

היא צריכה לקחת אחריות. (וואו, גננת אחת מופתעת מהכיוון אליו הופנתה השיחה)

תאיר הרימה את היד אחריו ואמרה:

היא צריכה שיהיה לה אמון. גננת אחת מקשה ושואלת למה היא מתכוונת.

הילדים מסבירים לי שהיא צריכה להאמין בעצמה.

ומה עוד היא צריכה?

אומץ.

ופתאום הייתי נורא גאה בהם.

הרגשתי איך הקוסם מארץ עוץ יוצא פראייר, ליד מגילת אסתר.

איך הכל מתחבר לתמונה אחת גדולה וחכמה.

על מנת שתוכל להציל את העם היהודי, אסתר לא צריכה שרביט וכתר קסמים,

אלא, היא צריכה שיהיה לה:

אחריות אישית,

אמון בעצמה,

אומץ.

אחר כך היא יכולה ללכת אל המלך.

ומה קורה?

גם המלך הכי אדיוט כמו שאחשוורוש מצטייר בתחילת הסיפור,

כשיש מלכה אמיתית לידו,

מקבל אומץ ושכל ומציל אותה מהרעים....

חג שמח, גילה