זהו החלטתי לפתוח בלוג. ואני מתחייבת להיות כנה ככל האפשר. כי אם יש משהו שכבר הבנתי זה שהכנות היא אחד המפתחות להחלמה. 

מי אני ? אני אכלנית כפייתית. כלומר: אני בנאדם, אישה, רעיה, אמא, אשת מיקצוע וסטודנטית אבל גם אכלנית כפייתית. כך אני מגדירה את עצמי באופן פורמאלי כבר 12 שנה. מאז שהצטרפתי לאו. איי – קבוצת תמיכה לאכלני יתר.

מה ז"א  אכלנית כפייתית? זה אומר שאני אוכלת גם כשאני לא רעבה, שאני משתמשת באוכל כדי לברוח מהתמודדויות קשות,  להשקיט מקומות כואבים, להסיח מקומות מטרידים. זה אומר שאני יכולה לאכול 3 חפיסות שוקולד, לרגיש אח"כ שמנה, כבדה, מתוסכלת, מיואשת ועצובה, ולמחרת לחזור על אותה פעולה בדיוק. למה? כי זו המחלה. מחלה ללא הגיון.  אז מה עושים? מחפשים אחר המפתחות להחלמה. למה החלמה ולא הבראה לגמרי? כי באו. איי למדתי שאכלן כפייתי יכול להחלים אך לא להבריא. כלומר להיות במצב פיזי, נפשי ורוחני תקין, אבל אכלן כפייתי הוא אכלן כפייתי הוא אכלן כפייתי, וכדי לשמור על ההחלמה, צריך תמיד להיות עם יד על הדופק. זה די דומה לחולה סכרת שחייב להזריק לעצמו אינסולין על מנת לתפקד כאדם בריא.  

אז מה מטרתי בכתיבת הבלוג? להוציא את הכל בכתיבה. קשיים, פחדים, תקוות, שמחות, הצלחות, כשלונות, מחשבות כמוסות יותר ופחות.  יש משהו בכתיבה שמשחרר, משהו תראפויטי שעוזר להגיע למקומות שאני לא מגיעה אליהם  כשאני חושבת ביני לבין עצמי או  משוחחת עם אחרים. הכתיבה עוזרת לי להגיע לתובנות, להתחבר לעצמי, לטפל בעצמי. ולמה באינטרנט? כי אני רוצה לכתוב לקהל, גם אם אנונימי. יש כוח מאד גדול בהקשבה האנונימית הזו. שמעצימה את המשמעות של הכתיבה, שעוזרת לי לעזור לעצמי, דרככם,  כמתווכים ביני לבין עצמי. אני רוצה להתחייב לכתוב על בסיס יומי, כמו חולה הסכרת שמזריק אינסולין על בסיס יומי. מקוה לקבל תגובות, מבטיחה להשתדל לענות. 

 ובקשה לבעלי היקר: יש לי הרגשה שתגיע לבלוג ותזהה אותי.  ואני רוצה לבקש שכל מה שיכתב בבלוג ישאר במסגרת הבלוג ולא יזלוג לחיים. אם אתה קורא, בבקשה תשמור לעצמך, ואם אתה רוצה להגיב אז לבלוג ולא אלי.

תודה. אני יודעת שתבין ותכבד.   

אז איפה אני נמצאת עכשיו? בערך 2 קומות לפני התחתית. מרגישה שמנה ומיואשת, ועצובה שכל הידע שלי והזמן שאני בתוכנית (תוכנית 12 הצעדים של או.איי) לא מסייעים לי כרגע. מה שמראה שידע וותק הם לא המפתחות להחלמה.  אז מה הוא המפתח? אני בדרכי למצוא את המפתח שלי. מאמינה שלכל מנעול יש מפתח משלו.  אחד הרגשות שאני חווה לאחרונה הוא השפלה. קשה לי לאכול בחברה את האוכל ההמנעותי שלי (אוכל המנעותי = אוכל שעוזר לי להמנע מאכילת יתר, הוא אוכל שקול ומדוד ללא מאכלים שגורמים לי לאכילת יתר) כשאני כזו שמנה. אנשים לא טיפשים. הם יודעים שאם באמת הייתי אוכלת רק את האוכל ההמנעותי לא הייתי נראית כמו שאני נראית. אני מספרת לעצמי סיפורים על איך הם מתארים בדימיונם אותי אוכלת בהחבא. וזה משפיל. משפיל כשהם מתארים לעצמם אותי בחולשתי, רואים את ניסיונותי הפאטתיים להסתיר את חולשותי ע"י שמירת האכילה האסורה לעצמי בלבד.

הכישלון שלי משפיל.

החולשה שלי משפילה.

וזה כואב.

  אם הייתי המאמנת של עצמי(מאמן הוא חבר בתוכנית 12 הצעדים שנמצא בהחלמה מאכילת יתר ועוזר לחבר אחר בתוכנית על בסיס יומי) הייתי אומרת: "זה האגו שלך שמדבר. עליך לתרגל ענווה. אינך יודעת מה אחרים חושבים עליך. ואם הם בכלל פנוייים לחשוב עליך. יותר סביר להניח שהם חושבים על עצמם ועסוקים בשלהם. נסי להתייחס לעצמך יותר בסלחנות. יש לך מחלה ואינך אשמה בה. עלייך לטפל בעצמך כאילו היית התינוקת של עצמך, להתייחס  ברוך ובאהבה. הרגשות הקשים האלה אינם מוצדקים ובטח שלא עוזרים. במחלה זו את חסרת אונים מול האוכל  ולכן אין טעם במאבק. אלא בכניעה.  בכניעה יש כוח מאד גדול המאפשר לך לכוון את האנרגיות לכיוון של ריפוי וקבלה של עצמך ושל מצבך. יש לך מחלה אבל את עצמך אינך המחלה. את אדם טוב וראוי, אמא טובה, חברה טובה, סטודנטית אינטילגנטית. את הרבה יותר מאכלנית יתר, יש לך מה להציע לעולם, העולם לא עסוק כמוך במראה שלך. אל תקטיני את עצמך לאני = אכלנית יתר. תחיי את החיים, תהני ממה שיש להם להציע, תתמודדי עם האתגרים שהם מזמנים לך. ותשמחי בזה. אל תזניחי את הטיפול האישי, אבל אל תתני כזה כוח למחשבות הכפייתיות הללו על איך שאת חושבת שאנשים אחרים רואים אותך. נסי למלא את ראשך היגע בדברים אחרים, משמחים ומצמיחים. תני לנפשך הכואבת לצמוח מתוך הכאב ולהתבגר. לראות את העולם הרחב ולא להיות עסוקה בעולם המדומה הצר והמרושע שבנית בתוך ראשך. "

 וואו, איזה מאמנת מצאתי לעצמי J רגע, תני לעכל. נראה לי שאחרי כזה נאום אני חייבת לנוח.. בטח גם אתם.

תודה על ההקשבה, בעצם הקריאה אתם נותנים לי כוח ותקוה, מפרים את הבדידות.

 הבטחה רק להיום: לנסות להיצמד לתוכנית האוכל הבריאה והטעימה שהתחייבתי עליה, ולהתפלל לאלוהים (מי זה אלוהים שלי? אולי אכתוב על זה מחר) שיעזור לי למצוא את הנכונות להיות בהמנעות ולפעול למען ההחלמה שלי מתוך קבלה וענווה.  תודה.