"האם אביבה ונועם שליט טועים כשהם הפכו את הסוגיה לעימות אישי בינם ובין ראש הממשלה? האם ראשי המדינה צריכים לצאת נגד חלק מצעדי המחאה של משפחות חטופים? היכן עובר הקו הדק בין מחאה, הגיונית וכואבת ככל שתהיה, ובין מחאה שיצאה מכל פרופורציה?" שואלים היום  באתר הנצפה במדינה.

לא ולא, אין כאן שום נקיטת עמדה אין שום רמיזות, מה פתאום?

ההחלטה בעניינו של שליט צריכה הייתה להתקבל כבר לפני חודשים רבים. לפני המלחמה בעזה, לפני החקירות של אולמרט, לפני שאיווט ליברמן עיוות לי את המדינה. כל הוויכוחים הציבוריים האלו גורמים לחמאס לחכך ידיים בהנאה ולהעלות שאלת מחיר מהצד המנוגד. האם אי אפשר, תחת התנאים הקיימים, להשיג יותר עבור שליט? בינינו, משעל? כן.

ואין טעם הרי לדון כעת איך הגענו לאן שהגענו. הרי זה ברור. בחלם קל מאוד להגיע למקומות הכי מגוחכים, מטופשים, מיותרים ומייאשים. פופוליזם, שחיתות ואולי סתם חוסר אכפתיות מספקת. זה לא שלא אכפת לאולמרט או ברק או אפילו לבני אהובתי. אכפת להם, אבל אכפת להם כמו שלי או לכם אכפת - אני חושבת על זה ומצטערת ועצוב לי ואז חוזרת לעבודה או לבית ומדליקה טלוויזיה ושוכחת מזה עד לפעם הבאה שאני רואה מסך חשוך ל-30 שניות ושואלת את עצמי האם התקלקלה הטלוויזיה.

כל זה כבר לא משנה עכשיו. הגענו לאן שהגענו. השאלה היא מה יהיה מכאן. אי אפשר להאשים את המנהיגים שלא אכפת להם בכלל, אולי היה יכול להיות אכפת פחות מבחירות וסגירות חשבון פוליטיות ויותר מגלעד, אבל אני מאמינה שעם כל הידוע להם שנתם נדדה פה ושם בגלל החייל הזה.

יש כאן שאלה ערכית פר אקסלנס. כל אחד מאיתנו יכול לאמוד את עצמו בתור אדם על פי התשובה שהוא נותן.

האם לשחרר חייל אחד שידוע לנו שהוא חי, חייל שנלקח בשבי בזמן ששמר על המדינה, חייל שיושב במרתף חשוך ואפל כמעט שלוש שנים?

אפשר לשאול את אותה השאלה אחרת - האם לשחרר מאות או אלפי אסירים ביטחוניים? רוצחים? אנשים שתכננו או לקחו חלק בביצוע פיגועי תופת? אנשים שהצהירו כי ברגע שישוחררו ישובו לתכנן פעולות טרור כנגד ישראל? אלפי אנשים שאין להם שום בעיה לרצוח את הילדים שלנו בקניון או בית ספר או תחנת אוטובוס? האם שווה בשביל ילד אחד לשחרר אותם? האם בשביל חיים של אדם אחד להעמיד בסכנה חיים של 7 מיליון נוספים?.

לא שזה אמור כל כך לעניין אתכם, אבל התשובה שאני נותנת לעצמי היא כן. כן כן ושוב כן! למה?

כי גלעד שלט גויס בצו מדינה, מבלי שניתנה לא ברירה. הוא לא הוריד פרופיל, לא התחתן, לא הצהיר שהוא לומד בישיבה. הוא הלך לטירונות וקרבי. הוא קיבל נשק כדי להגן עליי ועלייך ועל האחיינים שלנו ועל התינוקות שעוד ייוולדו לנו. הוא נכנס לטנק עם החברים שלו שרצו לשמור עליו.

כי כל אלו שהיו איתו וחזרו הביתה, חזרו בזכותו.

כי ההורים שלו שילמו מיסים וביטוח לאומי, ועבדו ותרמו והם נתנו, כן פשוט נתנו את הבן שלהם למדינה והמינימום שהמדינה יכולה לעשות הוא לפחות להחזיר להם את הילד.

כי יושב שם נער בן 21 שהגיע לשם בגיל 18. נער מפוחד, נער רעב וחולה. נער שהחלומות שלו מסתכמים בלראות אור יום.

כי אי שם במצפה הילה שוכבת אימא בלילה ולא ישנה.

כי היא לא יודעת אם היא תראה את הבן שלה עוד, ובתוך תוכה היא יודעת שאם כבר תראה אותו, הוא לא יהיה אותו ילד שהכירה.

כי זה בלתי נתפס לחשוב מה עובר על הורה כשהוא חושב על הילד שלו בשבי. נתון לחסדיהם של חיות אדם מלאי שנאה לעשות בו כרצונם.

כי ילד אחד משפחה אחת היא עולם ומלואו. אני יודעת את זה. אפשר להציל את כל העולם כשמצילים איש אחד.

כי לאמוד את כדאיות החזרתו במספרים זה חוסר אנושיות. "כל אדם הוא עולם ומלואו" נאמר ולא לחינם. אדם הוא חיים שלמים. שלו ושל הסובבים אותו.

וכל אלו היו טיעונים רגשיים. בצד המחושב יותר - לא ראיתי כיצד חיינו הפכו בטוחים יותר מאז שנתפסו אנשים מסוימים. טרנד הפיגועים עבר ופינה מקומו לרקטות. שיגורן משחק יותר לידי החמאס מאשר פיגועים זבי דם במרכזי קניות, משום שהסבל פה הוא שקט ובלתי נראה ומאפשר להם להמשיך לטעון טיעוני כיבוש וקיפוח אגב שיגור רקטות לעבר שדרות.

ואתם יודעים מה? מעל הכול חייבים להביא אותו בכל מחיר כי הוא חי! הוא נושם אי שם.

האם זו טעות לשחרר אסירים? כן. אבל לא שליט צריך לשלם עליה.