שבע וחצי בבוקר ופארק הירקון מלא באנשים- אמהות עם עגלות, גברים מיוזעים, זוג זקנות שלא מפסיקות לדבר תוך כדי שהן הולכות בניחותא על מסלול האופניים, ובין כל אלו- אני. אף פעם לא רצתי ברצינות- בבגרות בספורט צעדתי חצי מהדרך, בבה"ד 10 התחבאתי מאחורי העצים ובאופן כללי אני מעדיפה לרדת לפלייה ולעלות לרלווה לצלילי מוזיקה קלאסית בסטודיו.

  בזמן שאני צועדת לנקודת המפגש אני מדמיינת לעצמי אימון ראשון קליל- קצת דיבורים, מעט ריצה קלה, התחלה סולידית, סרגל מאמצים איטי. בתחילת המפגש- ריצה קלה, הליכות לסירוגין- אני עוד מאמינה שאעבור את זה בקלות. דלית, באסטרטגיה גאונית, לא מגלה אף פעם מה יהיה החלק הבא באימון, ובכל פעם שאני משוכנעת שהצלתי לשרוד משימה קשה במיוחד- אני מגלה שזה היה רק כדי לרוץ למשימה קשה עוד יותר, והפעם בנשימה מקרטעת.  

במהלך האימון, בשברי משפטים, אני מגלה את הרצים (ובעיקר את הרצות, כי הרצים ולילך עקפו אותנו מזמן) שלידי. הן מצחיקות ונחושות (ומתנשפות, בדיוק כמוני).  

לאט לאט, הרצים האחרים בפארק מתפוגגים, ונותרות רק עננות זיעה בדמותן. שמונה מאות מטר ריצה קלה, ואז עוד שמונה מאות מטר אבל שום דבר כבר לא קל, ולקינוח- עוד שמונה מאות מטר. ואחר כך, כמובן, ריצה אחרונה, לנקודת הסיום.  היו שם רגעים ספורים של כיף גדול, של אין-תחושה-ברגליים ואפשר-להמשיך-ככה-עד-תמיד, אבל הקושי היה גדול יותר. לא להיכנע, לא לעבור להליכה גם כשהריאות שורפות, להסתכל קדימה, להרים רגליים, לזקוף את הגב.  

אחרי כל זה, לפני שהנשימה הספיקה להסתדר שוב, דלית מיהרה להבהיר- זה היה האימון הכי קל שלכם. ביום שלישי עושים אימון עליות. הספקתי להבהל, לאכול בננה, ולרוץ לעבודה.