היום בערב אקיים עם חברי הקרובים תהלוכת פורים לשחרורו של גלעד שליט.

זה נשמע קצת הזוי - תהלוכת פורים לשחרור חטוף אבל יש הרבה מחשבה מאחורי ההחלטה הזו.

אני מעריך שנגיע כ- 10-15 חברים לכיכר רבין בשמונה בערב, כולנו מצויידים במסיכה של גלעד שהכנו בטרם עת ובפלייארים שהכנו שקוראים לאנשים להתקשר ולכתוב ללשכת ראש הממשלה בדרישה להחזיר את שליט הביתה.

האירוע הקטן הזה שהפקנו נובע משלוש תפיסות שחושב שכל אזרח בישראל צריך לעצור ולחשוב עליהם.

1. כולנו גלעד שליט. רוב אזרחי מדינת ישראל משרתים בצה"ל. כל אזרחי מדינת ישראל חשופים לחטיפה על ידי גורמי טרור, חלקם יותר מאחרים. כל אחד מאיתנו ומהקרובים לנו יכול היה להיחטף במסגרת כזו או אחרת ולמצוא את עצמו בשבי ארגון כלשהו. לא ניתן להתעלם מהעובדה הזו, שגלעד שליט יכול היה להיות שי כהן, עידן אביב, ליאת אבוחצירה או כל שם שתעלו במוחכם.

זהו חלק מגורל משותף של עם, סכנה כלפי האזרח במדינה היא בדרך כלל סכנה כלפי כל אחד ואחד בה. אנחנו לא יכולים לעצום את עינינו במצב כזה ולומר "לנו זה לא יקרה..." כאשר אנחנו באים לענות על השאלה האם כן או לא לשחרר אסירים תמורת שחרור שליט אנחנו צריכים לשאול טוב טוב את עצמנו האם ויתור על האזרח הישראלי החטוף גלעד שליט אינו ויתור על כל אזרח אחר, אולי אפילו על מישהו שקרוב לנו.

2. כל המציל נפש אחת - מציל עולם ומלואו? סבתי הייתה אחת מפעילות המחתרת היהודית בקרקוב. היא סיכנה את חייה כדי להשאיר ולו "שלוש שורות בהיסטוריה". נקודת המוצא שלה ושל חבריה לקבוצה הייתה שהם כולם הולכים למות. בכוחות שלא יאמנו דווקא היא הצליחה לשרוד את פעולת המחתרת הגדולה של קרקוב ושלוש שנים באושוויץ בעקבותיה. משפחתה, שלא פנתה לדרך ההתנגדות היהודית, נמחקה כליל. כיצד הנושא הזה מתקשר לחייל ישראלי חטוף? השואה הפכה להיות מקור לדיון על תפיסות של מוסר לכל עם ישראל. אחד מדיוני המוסר הבולטים העולים מתוך חקר השואה הוא שאלת קידוש החיים וקידוש המוות.

חסידי אומות העולם קיבלו ממדינת ישראל יחס מיוחד בעקבות מוכנותם לסכן את חייהם על מנת להציל חיי אדם אחרים. הפתגם "כל המציל נפש אחת לישראל, כאילו הציל עולם ומלואו" מציג תפיסת עולם זו בצורה הברורה ביותר. כל אחד מאיתנו, כולל גלעד הוא עולם ומלואו, הוא עתיד, הוא הווה והוא עבר שלמים. ממול דעה זו עומדת העמדה של קידוש המת. המשפחות השכולות הזועקות כיום כי אין לשחרר אסירים עם דם על הידיים מציגות דעה זו. השאלות שעולות משתי גישות אלו הן רבות וקשות. האם עלינו לוותר על חייו של אזרח ישראלי לטובת אזרחים שנפלו כבר או אזרחים שקיים פוטנציאל עבורם למות? האם יש לנו את הזכות לאבד עולם ומלואו בכדי לצמצם את הסיכון עבור עולמות אחרים? הדיון בארץ לא יורד לעומקים ובכך הוא מאבד הרבה מאד מהיכולת להגיע למסקנות אמיתיות ובעלות משמעות שתאפשר עיצוב קוד אתי לפתרון סוגיית שליט ולקביעת משמעות עתידית.

3. אחריות המדינה והמדינאים - אחד הדברים הבולטים בימים האחרונים הוא הטונים הגבוהים שבין תומכי שחרור האסירים לבין המתנגדים לכך. המטה לשחרור שליט מחד והמשפחות השכולות מאידך חדרו מאד לסדר היום הציבורי. הסיבה העיקרית לכך אינה בהכרח טמונה בתפיסות עולם הפוכות לחלוטין ואינה טמונה בקרע חברתי קשה. הסיבה העיקרית היא שהממשלה והעומדים בראשה מסרבים לקחת אחריות ולקבל החלטות בסוגיית שליט. שתי הקבוצות רוצות לשמוע החלטה סופית אשר תקבע את עתידו של שליט אך גם את מדיניותה של מדינת ישראל במצבים עתידיים. חשוב שנתהה לעצמנו איך הגענו למצב שבו לקברניטי המדינה אין את העוז הדרוש לקבל החלטה על גורל המדינה. מה עלינו, כאזרחים, לעשות על מנת להתמודד המצב הזה ומה היינו רוצים לראות אצל מנהיגינו הבאים.

כל השאלות הללו מרחפות סביב סיפורו של גלעד שליט אשר נמצא כבר 987 יום בשבי. סביר להניח שהוא לא שואל את כל השאלות הללו. וכי שאלה אחת מהדהדת בראשו: "עד מתי?"

אני חושב שכעם וכמדינה עלינו לדון בשאלות הנוקבות הללו לעומקן. עלינו לחזור ולדבר על מוסר ועל מחוייבות המדינה לאזרחיה ועלינו לדבר על האחריות של מקבלי ההחלטות לפעול ולקבל החלטות, גם אם הן קשות.

באופן אישי אני יודע, שיהיה לי הרבה יותר קל לייצג את מדינת ישראל כלפי פנים וכלפי חוץ כשגלעד שליט יהיה שוב בבית.