כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    nomen omen

    השם (nomen) הוא הגורל (omen) - קובעת הלטינית

    כמו למילה, לשם כוח יצירה המתווה גורלות וקובע מהויות, ובכך מעצב את העתיד

    והשם גל - עולה יורד, שוצף ורוגע - מסביר את כל הבלגן

    © כל הזכויות שמורות לגל וייס. כל הכתוב נוצר על ידי ושייך לי, אלא אם כן צוין אחרת.

    ו.. אני מעונינת בבקורות אמיתיות, בהערות נוקבות, בדברים שיוכלו לשפר את כתיבתי ולא רק בתשבחות המנומסות שמאד נעימות לי - מודה
    ותודה

    ארכיון

    כתבי עת וכותבים - חידוש העברית והתודעה

    6 תגובות   יום ראשון, 8/3/09, 16:18

    קהלת מוסר

     

    את "קהלת מוסר" הוציא משה מנדלסון ב-1755 בברלין, בגיל 26, כשהושפע מהפילוסופיה המוסרית והאסתטית של לייבניץ ושל וולף ומכתבי העת המוסריים בגרמניה ובאנגליה במחצית הראשונה של המאה ה- 18 (The Guardian, The Tatler, The Spectator).

    .

    שותפו היה טוביה בוק (Bock). בפנקסי הקהילה של ברלין מופיע שמו כסוחר מבוגר בהרבה ממנדלסון ולא ידוע על עיסוק אינטלקטואלי או ספרותי שלו. ההשערה היא שמדובר בכינוי ספרותי, אולי של אהרון גומפרץ, ידידו ומדריכו של מנדלסון, ואולי של מנדלסון עצמו.

    .

    להגדיר את "קהלת מוסר" ככתב עת בעייתי למדי, כיון שיצאו לאור רק שני גליונות של שמונה עמודים (ללא שמות המחברים) והכמות שהודפסה גם היא היתה מצומצמת.

    .

    גליונות "קהלת מוסר" עסקו באסתטיקה, במוסר ובתיקון המידות. מנדלסון קרא להתבוננות ביפי הבריאה ככלי להכרת האלוהים. כראיה הביא את דברי הרמב"ם על הכרת האלוהים מהתבוננות בעולם, ומאמרי חז"ל כמו הציווי על ברכת האילנות. גישה חיובית זו היתה שונה מהקפדנות הקודרת של ספרות המוסר בסגנון "קב הישר" ששלטה ביהדות אשכנז בהטלת מורא ואיום בעונשי גיהנום על החוטאים.

    בגיליון הראשון התלונן מנדלסון בכתב העת על הזנחת הלשון העברית בקרב הכותבים וקרא להרחבת השימוש בה, בטענה שניתן להשתמש בעברית לכל מטרה, כולל ספרות ושירה.

    בגיליון השני הועלתה ביקורת חברתית על סדרי הקהילה היהודית, על צביעות ההנהגה הדתית ועל שחיתות בעלי ההון. הוא קרא לתיקון עצמי במטרה להפוך לבעלי משפחה הגונים השמחים בחלקם.

    .

    שמואל פיינר הדגיש את חשיבות כתב העת: "ראשית, הם יישמו בחברה היהודית צורה ספרותית של הטפת מוסר שהייתה מקובלת בנאורות המוקדמת האירופית, בעיקר באנגליה ובגרמניה (השבועון המוסרי). שנית, הם החדירו כמה תפיסות פילוסופיות של וולף ולייבניץ באמצעות כתב העת העברי. שלישית, וזה העיקר, "קהלת מוסר" היה ניסיון מודע ראשון להעמיד את הסופר כאלטרנטיבה לדרשן המסורתי, ולהציגו כדמות רוחנית המדריכה את הציבור היהודי ומכתיבה לו כיצד עליו להתנהג. הסופר שואב מעתה את סמכותו כמוכיח בשער לא ממקור תורני או ממשרה קהילתית, אלא מעצם היותו אינטלקטואל בעל כישרון כתיבה ורצון להדריך את הכלל".

    הביוגרפים הראשונים של מנדלסון (אייכל, קייזרלינג) טענו שהסיבה להפסקת הוצאתו נעוצה בהתנגדות הרבנים ומנהיגי הקהילה לכתב העת, שהציג קול ציבורי ומוסרי שאינו רבני. המחקר כיום מתיחס לקשיים כלכליים, למיעוט קוראים וכותבים בגלל חריגותו וחדשנותו של הרעיון ולאי התאמה לכלי הביטוי שהיו מקובלים בחברה היהודית. מנדלסון רודף השלום, שנמנע מעימותים והעדיף פעולה שקטה והדרגתית, החליט לפנות לאפיקים אחרים. עם הפסקת כתב העת, התמקד בכתיבה בגרמנית, השתלב בחברת האינטלקטואלים הגרמניים הכללית ולא שב לכתיבה עברית עד אחרי פרשת לאוואטר.

     (פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856)

    .

    "קהלת מוסר" לא הטביע חותם אך השפיע על עורכי "המאסף" (פירוט בהמשך), כתב העת המהפכני של תנועת ההשכלה. עורכי "המאסף" הדפיסו מאמרים מתוך "קהלת מוסר" שקבלו ממנדלסון. הטקסט של "קהלת מוסר" הודפס בשלמותו שוב בכמה מהדורות, ויצא במהדורה מקיפה של מאיר גילון ב- 1979.

    "קהלת מוסר" סימן את תחילתה של הספרות העברית החדשה. הוא לא היה כתב העת העברי הראשון וקדמו לו כתבי עת תורניים שיצאו לאור באמסטרדם במאה ה- 17. למרות הבעייתיות בהגדרתו ככתב עת, מקובל לראות בו את כתב העת המודרני הראשון בעברית, וכמבשרו של "המאסף" שגם זכה לתואר הזה.

    .

    .

    משה מנדלסון

     

    בביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל ב"המאסף" (בהמשכים) מיד לאחר מותו של מנדלסון, וכספר (ברלין 1788), תואר משה מנדלסון כמייסד תנועת ההשכלה. כחלק מבניית המיתוס נוצרו סיפורי גבורה (הליכה ברגל מעיירת הולדתו דסאו לברלין) ותיאורים מיתולוגיים (מנהיג המוביל עדת תלמידים). הוא תואר כ"משה השלישי" (אחרי משה רבנו והרמב"ם) ונכתבו עליו שירי הלל, לדוגמא, שיר שפורסם ב"המאסף" שמחקה את אמרתו של אלכסנדר פופ על אייזק ניוטון:

    "קושט ודת צרורה באופל מני דור דור,

    עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור".

    .

    למעשה, כתביו של מנדלסון לא היו מרכזיים בתנועת ההשכלה. רובם נכתבו בגרמנית ולא היו מוכרים במלואם למשכילים, בפרט לא במזרח אירופה. "ירושלים" תורגם לעברית רק 80 שנה אחרי מותו. מנדלסון גם לא השתתף בפעולות תנועת ההשכלה, והביאור שהיה המפעל העיקרי שלו השפיע רק על המשכילים. מנדלסון כיום משויך למשכילים המוקדמים שפעלו במאה ה- 18 ולא באופן ממוסד.

    בחייו זכה מנדלסון לכבוד מצד הרבנים ושומרי המסורת, לצד הסתייגותם מהשקפותיו. לאחר מותו, כשהתבררה מהותה של תנועת ההשכלה ושל היהדות הרפורמית, התעצמה ההתנגדות למנדלסון ודמותו הפכה סמל לאפיקורסות ולמרד בדת. הרבנים הזהירו מעיסוק בכתביו ובמשנתו וראשי התיבות רמ"ד פורשו כ"הרשע משה דסאו".

    ביקורת נגד מנדלסון בתוך תנועת ההשכלה נשמעה רק בדור האחרון שלה. פרץ סמולנסקין, מחלוצי הלאומיות הישראלית, במאמרים בשם "עת לטעת" שפרסם בשנות ה- 70 של המאה ה- 19 בעיתונו "השחר", תקף את מנדלסון על העדר רוח לאומית וחוסר פעולה להכרה בעם ישראל כאומה בפני עצמה. לשיטתו, מנדלסון לא השכיל לצפות מראש את תוצאותיה של משנת הנאורות-האזרחית שלו - תלמידים רבים שלו המירו את דתם.

    .

    .

    יצחק אייכל - מהפכן תרבות 

     

    ב- 1783 הופצה חוברת בשם "נחל הבשור" מקניגסברג שבפרוסיה לקהילות יהודיות באירופה ובישרה על ייסוד כתב העת היהודי הראשון בעולם "המאסף": "ועתה הקורא הנעים! בראותך הנה מכתב חדש אשר עדן בימינו לא היה משוטט בחוצות תכסוף תחלה לדעת את מהותו ותעמיק שאלה מה הדבר החדש הזה? אם דבר הלכה או הגדה אם דבר חכמה או נימוסיות ודרך ארץ וכיוצא באלה אם אין?"

    לפי שמואל פיינר המסר היה מהפכני והיה צורך להסביר את מהות הטקסט החדשני - טקסט חילוני שיגיע באופן תקופתי קבוע - ולקבוע כללים לדיאלוג בין הקוראים, הכותבים והעורכים. המכתב הציבורי - "מכתב עת" - הפך לזירה ציבורית פתוחה והחל לשחרר את הציבור משליטת האליטה הרבנית בשיח הציבורי ובעולם הספרים.

    .

    מאחורי "המאסף" עמד יצחק אייכל שנולד בקופנהגן ב- 1756, נדד בנעוריו בגרמניה, עבד כמורה בבתי הבורגנות היהודית, למד אצל קאנט באוניברסיטת קניגסברג וייסד בגיל 27 את תנועת הנאורות של היהודים - ההשכלה ואירגן את הקבוצה הספרותית הראשונה של המשכילים "חברת דורשי לשון עבר" (עם מנחם מנדל ברסלוי והאחים שמעון וזנוויל פרידלנדר, כשהמטרה הפצת השכלה בעולם היהודי והרחבת השימוש בעברית).

    למרות תפקידו המרכזי בטרנספורמציה של תכני התרבות היהודית רק מעטים מכירים את יוזמות התרבות המהפכניות שלו. דמותו המיתולוגית של מנדלסון, הסלב היהודי של המאה ה- 18, האפילה עליו. אייכל, שראוי להכרה כאחד מראשוני המהפכנים שניסו להטות את התרבות היהודית לדרך חדשה, לא זכה אפילו לסימטה על שמו בקופנהגן בה נולד, בברלין בה מת, או בישראל.

    .

    המשכילים היו אליטה יהודית חדשה, שראתה את עצמה כמחנכת הציבור וכמנהיגה אלטרנטיבית, ויזמו החלפת ריבונות תרבותית במרחב הציבורי היהודי. מול האליטה הרבנית שהחזיקה בידע, בארון הספרים, ביצירה התרבותית, בחינוך ובהדרכה, ובפיקוח על נורמות התנהגותיות, צמחה אליטה אינטלקטואלית חדשה שדגלה בערכי היסוד של הנאורות האירופית. בהומניזם, בסובלנות דתית, בחירות היצירה והדעה, בביקורתיות, ברציונליזם ובקידמה. הכוונה היתה להביא לתיקון החברה היהודית המסורתית לאור ערכים אלה.

    ללא הפריצה המהפכנית של אינטליגנציה יהודית חדשה, חילונית מבחינת מקור סמכותה ורעיונותיה (אך בעלת מגוון עמדות לגבי מחויבות למסורת ולדת), שבמרכזה אנשי רוח יהודים מודרנים, לא היתה מתאפשרת התרבות היהודית הציבורית המודרנית - הספרות, הוויכוחים האידיאולוגיים, התנועות הרעיוניות והדתיות החדשות, הפוליטיקה המודרנית, העיתונות כבימת השיח התרבותי והפוליטי.

    .

    ב- 1784 פנה אייכל למלך דנמרק פרדריק השישי בתוכנית למהפיכת תרבות באמצעות חינוך מודרני. שחרור התרבות מהמונופול הרבני כאסטרטגיית מודרניזציה התבסס על תפיסתו של קאנט את הנאורות. לא מהפיכה פוליטית חוקתית אלא מהפיכת תרבות, מהפיכה מנטלית. קאנט סיפק את הגדרת הנאורות לתיקון החברה היהודית: תהליך "ההארה" כמעשה אקטיבי של היחלצות עצמית של בני האדם, המפנים עורף להרגלי העבר ומעצבים את חייהם לאור התבונה הביקורתית. אייכל ראה ביהודים אחראים לבעיית היהודים והאמין שאת הפגמים התרבותיים והמוסריים רק משכילים מתוך העם יוכלו לאבחן ולתקן. בערות, הנהגה רבנית ברמה נמוכה, חוסר השכלה ומוסר פגום היו בעיניו ליקויי החברה היהודית ועל המשכילים היהודים לתפקד כ"רופא מוסרי" ולהתוות דרכים לתיקון אורח החיים היהודי - החלפת החינוך המסורתי במודרני והכשרת הנוער לתפקוד כאזרחים, כיהודים וכבני אנוש בחברה, בכלכלה, בתרבות ובמדינה האירופית.

    .

    אייכל תירגם את סידור התפילה לגרמנית, פירש את ספר משלי, כתב סאטירה ביקורתית ("איגרות משולם האשתמועי") בנוסח "מכתבים פרסיים" של מונטסקייה והיה הביוגרף העברי הראשון של משה מנדלסון. הישגו העיקרי היה גיבוש הרפובליקה הספרותית של ההשכלה בייסוד כתב העת "המאסף".

    .

    הברמאס הצביע על צמיחתה של רפובליקה ספרותית באירופה במאה ה-18 כתופעה בורגנית בעלת חשיבות תרבותית ופוליטית עצומה. בתחומיה עסקו בביקורת ציבורית ועיצבו טעם תרבותי ודעת קהל שלא ניתן היה להתעלם מהם. המהלך ההיסטורי של ההשכלה היה דומה. מהפיכת התרבות שחולל אייכל היתה גם מהפיכת תקשורת. "המאסף" ניהל דיאלוג עם קוראיו, פירסם שירים, תרגומים ומחקרי לשון, מדע והיסטוריה, וביקורות ספרים (מדור "ספרים" שלו היה הראשון בתולדות התרבות היהודית), דיווח על חדשות עיקריות (כמו המהפיכה הצרפתית או גיוס יהודים לצבא האוסטרי) וקיים פולמוסים חתרניים נגד האליטה הרבנית. אייכל אירגן ב-1787 את "חברת שוחרי הטוב והתושיה" במטרה לתמוך בקבוצה הצעירה והחדשנית של "הסופרים". הוא הקים מנגנון לתמיכה כלכלית במשכילים, מערכת מדעית לשיפוט כתבי יד, ושלט על בית הדפוס העברי בברלין שבו הודפסו חיבורי המשכילים.

    .

    תנועת ההשכלה הגיעה לשיאה בשנות המהפיכה הצרפתית ובאופן דומה חוותה משבר לקראת סוף המאה ה- 18. בשנות התשעים היה אייכל רפורמטור מתוסכל ומאוכזב. "המאסף" הופסק מחוסר מימון והנהגת התנועה נשמטה מידיו. כשפנה אליו שלום הכהן, משורר עברי נמרץ והציע לו ב- 1799 לפתוח מחדש את "המאסף", הגיב אייכל בייאוש ובספקנות הפוכים מהאופטימיות הטרנספורמטורית שלו משנות ה- 80 ושלח קינת כשלון: "צר לי עליך ידידי כי הבאת בידך אבן יקרה ואין מבקש... מדוע אחרו פעמיך? מדוע בוששת לבוא עד הנה, כי תקרא ואין עונה?"

    שעת הכושר הוחמצה, לדעתו, והמהלכים ההיסטוריים הותירו מאחור את האינטלקטואלים ואוהדי התרבות היהודית. אחד ההסברים לתחושת ההחמצה נמצא בקומדיה "ר' הענאך אדער וואס טוט מע דאמיט" (ר' הנך, או מה עושים עם זה?) בה האשים אייכל את דור ההורים קצרי החזון שסירבו לאופציה ההשכלה ודחו את אסטרטגיית המודרניזציה. כתוצאה, מרד הדור הצעיר בגרמניה במסורת ואימץ מודל מזויף של הנאורות: מודרניזציה ללא אידיאולוגיה וללא פרויקט חינוכי, שעתידה להביא להתבוללות משפילה. בעיניו מהלך היסטורי זה היה גרוע יותר מבערות היהודית המסורתית. תסכולו נבע מהרגשתו שהוגלה מהתנועה שהקים ומכך שאיבד את ניווט המודרניזציה היהודית. ללא כתר המהפכן, מת זמן קצר לאחר מכן.

    .

    הסיפור טראגי ופרטים רבים לא ידועים.. לא ברור אלו חיים ניהל כיהודי בין מסורת למודרנה, מה עשה בשנותיו האחרונות, באלו נסיבות מת ואף לא כיצד נראה. לא נמצאה אף תמונה שלו. תלתל בלונדי ששלח כמזכרת לאשתו ולבנו היחיד זמן קצר לפני מותו ב- 1804, התגלגל באוספים פרטיים לפני השואה ואבד.

    .

    בפרספקטיבה היסטורית סיפורו לא היה כישלון. הדרך שהיתווה אייכל לפני יותר מ- 200 שנה אומצה על ידי יוצרי התרבות היהודית החדשה, מעצבי דעת הקהל ומנהיגי התנועות להתחדשות דתית, חברתית ופוליטית. האליטה האינטלקטואלית החדשה הרחיבה את גבולות התרבות היהודית, העלתה שאלות לגבי מקומם של היהודים באירופה המודרנית, בנתה את מחנה היהודים המודרניסטיים והתעמתה עם האליטה המסורתית. לדעת פיינר, היה יצחק אייכל מהפכן התרבות היהודי המשמעותי ביותר במאה ה- 18.

    .

    .

    הצפירה - עיתונות עברית במאה ה- 19

    העיתונות הכתובה שהופיעה במאה ה-17 הפכה ל'עיתונות המונים' במחצית השנייה של המאה ה-19, ועם הרכבת והטלגרף שינתה את פני החברה. האפשרויות לתקשר ולשנע סחורות ובני אדם השפיעו על הכלכלה, המסחר, ההגירה והדמוגרפיה, ולמעשה על כל תחומי החיים. הדפוס היה מרכזי במהפכת הקידמה והפצת רעיונות וידיעות מרחבי העולם תרמה, לפי הסוציולוג גבריאל טארד, לעיצוב התודעה הלאומית והפוליטית של עמי אירופה.

    בתקופה זו במזרח אירופה, קהל הקוראים של יהדות תחום המושב, שהיו הקיבוץ היהודי הגדול בעולם, עברו תהליך של מודרניזציה, חילון וגיבוש תודעה לאומית פוליטית.

    .

    לפי דרור שגב, העיתונות בשפה העברית פרחה במקום ובזמן שהיידיש שימשה כשפה המדוברת של רוב יהודי רוסיה-פולין. העיתונות ביידיש זכתה בבכורה רק בסוף המאה ה- 19, כשאוצר המלים היידי יצא מחזקת הבית והחנות והתאים עצמו לתקשורת המונים מודרנית ולתעמולה פוליטית (סוציאליסטית). אך כשהופיע היומון היידי הראשון "פארווערטס" ב- 1897, כבר היו כתבי-עת עבריים 40 שנה והיומון העברי הקדים את היידי ביותר מעשור. היידיש היתה מדוברת ו"חיה", אבל האליטה האינטלקטואלית היהודית כתבה בעברית: תשובות לקושיות הלכתיות, ספרי הגות והלכה, מסמכים לשימוש פנימי בקהילות. וכשנדרשו המשכילים היהודים של מזרח אירופה לבחור בין השפות היהודיות לכתבי-העת החדשים, סימלה הבחירה בעברית המשכיות במסורת הכתיבה האינטלקטואלית וביטוי להסתייגות מהיידיש, שנתפסה כז'ארגון נחות של יהדות הגטו שיש לשנות לעבר הקידמה האירופית.

    .

    המילה "עיתון", נכנסה לשימוש במאה ה- 19. "מכתבי-עת" או "כתבי-עת" בעברית, כפי שנקראו אז בהשראת ה"צייטשריפט" הגרמני, הופיעו בברלין באמצע המאה ה- 18 ("קהלת מוסר" של משה מנדלסון) ובפרוסיה 3 עשורים לאחר מכן ("המאסף" של יצחק אייכל). החידוש בכתבי העת העבריים שהופיעו באימפריה הרוסית בחלקה השני של המאה ה- 19 היה, שחלקם הצליחו להפוך למודרניים, בעלי תכנים וערך עיתונאיים ולהופיע באופן סדיר שנים רבות. "הצפירה" היה מותג שהופיע ב-1862 בורשה ושרד בהפסקות עד 1931. מ-1886 בגלל התחרות עם יומונים אחרים, אימץ גם הוא את הפורמט היומי.

    .

    ורשה נשלטה מסוף המאה ה- 18 על ידי הצארים הרוסים, אך תפקדה כמרכז תרבותי-לאומי. לאחר שלוש מרידות נפל פולניות (האחרונה ב- 1863), כשהתברר שהפולנים לא יחזירו את עצמאותם, אימצה האינטליגנציה הפולנית אידיאולוגיה פוזיטיביסיטית של טיפוח התרבות הלאומית והחינוך (במיוחד למדעים) במטרה להצמיח מעמד ביניים פולני משכיל, כבסיס לחברה מודרנית עתידית.

    ל"הצפירה" היו מטרות דומות. חיים זליג סלונימסקי (חז"ס, 1810-1904) היה יהודי ליטאי, בוגר בית מדרש, מדען אוטודידקט וממציא.

     

    בצעירותו פירסם בעברית ספרים באסטרונומיה, במתמטיקה ובאלגברה והשתמש בשמו כדי להפיץ את ידיעת המדעים בכתב-עת בעברית ברורה ופשוטה. הדיון במדע פופולרי שאיפיין את "הצפירה" בתחילתו יצר שיח עברי חדש, חוץ-טקסטואלי, ששינה את השיח המסורתי הפנים-טקסטואלי המתפלפל שלא חרג מגבולות הדת. כך החל שיח חילוני מודרני בעברית, שאיפשר את השינוי המנטלי שנדרש למעבר לשיח לאומי-פוליטי.

    משנות ה- 70 של המאה ה- 19 הפכה ורשה למרכז ההוצאה לאור בעברית הגדול בעולם. עם מעבר "הצפירה" לפורמט יומי, ציפו אנשי העיתון ל-40 אלף חותמים. העוזר ראשי של חז"ס (והעורך הבא) נחום סוקולוב (1859-1936), שהחל לכתוב כעיתונאי וכפיליטוניסט בגיל 16, המציא את הכתיבה העיתונאית המודרנית בעברית. (זו הסיבה שבית אגודת העיתונאים בישראל ופרס העיתונות הישראלי נקראים על שמו).

    סוקולוב תרגם לעברית ידיעות מעיתונות רוסית, גרמנית, אנגלית וצרפתית (כן, כן, שליטה בשפות תמיד היתה חשובה) כדי לחשוף את יהודי תחום המושב לפוליטיקה האירופית ולמתרחש בעולם. חז"ס לא התעניין בפוליטיקה, וכך הכתיב סוקולוב את יחס "הצפירה" לתנועה הלאומית היהודית הצעירה - זהירות מנומסת בניגוד להתלהבות הלאומית של המתחרים. רק אחרי שפגש את הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נדבק סוקולוב ברעיון הציוני ו"הצפירה" הפך לקול הרשמי של התנועה הלאומית הצעירה.

    .

    במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 התרחשו אירועים רבים: המרד הפולני של 1863, מלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878), המהפכה הרוסית של 1905, מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית והופעתה מחדש של פולין העצמאית ב- 1918. יהודי מזרח אירופה חוו גלי פוגרומים טראומטיים, גלי הגירה מערבה, ייסוד תנועות הלאום היהודיות, תחילתו של מפעל ההתיישבות בארץ ישראל וה"טרור הלבן" באוקראינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה (סדרת פוגרומים בהיקף מבעית). לאורך תקופה סוערת זו טיפל "הצפירה" באירועים ובשיח היהודי שהתייחס אליהם, תוך קיום רב-שיח עם עיתונים יהודיים אחרים - בעברית וב"שפות המדינה", בתוך האימפריה הצארית ומחוץ לה ("המליץ" העברי, ה"ווסחוד" וה"רסווט" הרוסים בסנט פטרבורג; ה"איזראליטה" הפולני בוורשה; "המגיד" העברי בפרוסיה וה"אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס" בגרמניה).

    .

    "הצפירה" היה חלק מרשת כתבי-עת עבריים, ירחונים ואלמנכים (נשבעת לכם שיש מילה כזו בעברית, שהגיעה מערבית: אל-מאנאח שפירושה החל במקום חניית הגמלים, התגלגל לסיפור ששומעים במקום בו חונים ולבסוף - לוח, ‏‏ובשפתינו כרונולוגיה) ("השחר" בעריכת סמולנסקין, "האסיף" בעריכת סוקולוב ו"השילוח" בעריכת אחד העם), שפרסמו יצירות של סופרים ופובליציסטים. במאה ה-19 היו ביניהם מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם. בתחילת המאה ה- 20 דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן. ולפני מלחמת העולם הראשונה גם יוצרים צעירים כש"י עגנון ואצ"ג.

    הקוראים התאפיינו בכבוד לאות הכתובה, במיוחד בעברית. עיתוני האתמול לא עטפו דגים אלא נאספו ונכרכו לספר עבה שאיפשר קריאה שוב ושוב. ביאליק תיאר הסתופפות כנער צעיר בעליית הגג כדי לקרוא עותקים ישנים של "המליץ" ו"הצפירה": "את 'מכתבי העתים' בעלית הגג אין קוראים, אלא מלקקים, מוצצים, שותים בצמא ומשתכרים בהם (...) ואין רע אם ה'מכתב העתי' הוא בן אשתקד דאשתקד. אדרבה, יין ישן. ייני שלי היה ישן נושן, משנות תר"מ, כמדומה, והייתי טועם בו כל מיני טעמים שבעולם".

    העיתונות העברית של התקופה היוותה פאנל מקיף, אינטרוספקטי ורב-קולי של יהודי האימפריה הצארית ויותר מכל ספר היסטוריה משקפת עיתונות זו את חייהם. אתר "עיתונות עברית היסטורית" בספרייה הלאומית בירושלים מאפשר קריאה ב"הצפירה" ובעיתונים עבריים אחרים מאותה תקופה.

     

     

    ו.. פוסט על היווצרות העברית הישראלית

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/3/09 13:55:


      גל מעניין, קראתי מרותקת. רוצה עוד!!!!!

       

      חמוטל.

        9/3/09 12:27:

      הבכוונתך להוציא את כל הגיגייך בפורמט כלשהו?

        8/3/09 17:06:
      מרתק. תודה.
        8/3/09 16:50:


      הנאה צרופה ומחכימה.

      תודה יקירה.

        8/3/09 16:44:
      במסגרת שיטוטי ברשת.. :)
        8/3/09 16:35:
      מעניין אותי באיזו מסגרת את אספת את החומר הזה, אני נקראתי אליו בלימוד תואר שני בספרות עברית. אם זכרוני אינו מטעה אותי, "המאסף" היה כתב העת העברי הראשון שהתייחסתי אליו, מה שקדם לו - חדש עבורי. מעניין, בוודאי אשוב ואקרא את הרשימה הזו.