היא מצאה את עצמה עומדת באולם החשוך. בוהה באפלה, מנסה למצוא נקודת אור אליה תוכל להתקדם. האורות של השורות לא היו ברורים מספיק, ומצאה את עצמה מועדת מפעם לפעם, נאחזת במעקה הברזל.

זכרה שיש לה מצת בכיס, הוציאה אותו ולפתע ראתה שהיא עומדת קרובה לבמה. עלתה באיטיות במדרגות הברזל החורקות אל הבמה הגדולה, הבמה שראתה בה כל כך הרבה הצגות. הבמה שבתור ילדה חלמה לעמוד עליה. זכרה איך ראתה את המחזאי האהוב עליה יושב על המדרגות, בודק את ההצגה החדשה שלו, ואיך רצתה להכיר אותו ולעבוד איתו. את החלום הזה היא הגשימה בעקיפין כשעבדה עם השחקנית המובילה שלו.

זו לא הפעם הראשונה על הבמה. היא נזכרה בפעם הראשונה שלה על הבמה - עשו חזרות והיא היתה צריכה להביא משהו לבמאי. עלתה ופתאום היתה בצד השני, לא צופה אלא פעילה על הבמה החלומית. הגודל, הכסאות האדומים דהויים, הפנסים מעל ראשה- כל אלה גרמו לה להרגיש כמו בתוך חלום, שהיא מגשימה חלום.

היא פסעה בזהירות מאחורי הקלעים והדליקה את האורות. האולם היה שטוף באור עבודה חמים. הבמה לבושה בתפאורה של ההצגה שהציגה לפני כמה שעות. במאפרה על שולחן סיגריות כבויות, על הכסא ז'קט של אחד השחקנים. היא התיישבה על הכסא והסתכלה על האולם. הריצה בראשה פעמים נוספות בהן הרגישה שהיא שולטת בעולם כולו כשהיתה שם, כשעזרה לסדר תפאורה או תאורה, כשהגישה פרחים לשחקנית האהובה עליה ביום הולדתה מול אולם מלא, בפעמים בהן עמדה מאחורי הקלעים והביטה על ההצגה.

לפתע עלו בה זכרונות אחרים; איך אמרו לה שהיא לא טובה מספיק, שהיא לא יפה מספיק, שהיא לא רזה מספיק. שהיא יוצאת ולא יכולה להביט בעצמה במראה כי היא לא מספיק. שהחלום על לעמוד על הבמה החלומית נגוז לאט כי החליטו בשבילה שהיא לא טובה לפרונט, רק למאחורי.

היא הביטה פעם אחרונה באולם, בבמה שכך-כך אהבה, בפנסים הדולקים מעליה. נפרדה באיטיות. נפרדה מהחלום וחזרה למציאות.