אתמול סיימתי לקרוא (סוף סוף) את הספר "האפיפיורית יוהנה". הזמן שלקח לי לסיים אותו לא מעיד על איכותו של הספר, אלא על עצלנותו של הקורא, שכן הספר נפלא ומרגש. הספר עוסק באישה שחיה חיים שלמים כשהיא מחופשת לגבר, וזאת על מנת שיתאפשר לה ללמוד ולהתפתח במוסדות הנצרות, מאחר ובמאה ה- 9 נאסר על נשים לעסוק בכל אלה. בסיפור יש  הקרבה כה גדולה, עד שהיא כמעט בלתי נתפסת. הקרבה של נתינה וקבלת אהבת בן זוג, של חיי אמת, "תמורת" מימוש עצמי, נתינה לזולת ואהבת האל. הקרבה שכזו יכולה לנבוע מאהבה גדולה, משכנוע פנימי ומתחושת שליחות עמוקה.

 כל אלה גורמים לי לחשוב עלינו, עלי, ועל מידת הרלוונטיות של אלה לחיים שלי, בכל מה שנוגע לעשייה שהיא אינה עבורי, לדלת אמותי. ספרים כאלה, וגם אחרים, שונים ומגוונים, גורמים לי לחשוב עד כמה חסרה לנו, לי, השראה לעשות דברים שהם גדולים מאיתנו, ממני. 

זה לא שקשה לי בחיים. ההיפך. אני חי חיים טובים. יש לי משפחה אוהבת ועבודה מספקת ומתגמלת, יש גם הרבה חברים - הכי טובים שאפשר לבקש. אני יוצא, מבלה, קורא, מתרגש ומתחדש, אבל למרות זאת יש משהו בהתנהלות היום-יומית הזו שמציק לי. מעיין קול שמפעם לפעם לוחש על אוזני "למה אתה מחכה?".  

לפעמים אני מדמיין שאני יושב על כורסה בחדר ריק, כשמולי רק שעון מטולטלת עתיק שמפיק קול תקתוק מהדהד. הזמן חולף, הזמן אוזל, הזמן אוזל.

איך בעולם שבו הכל אינסטנט, אין השראה אינסטנט? הייתי קונה איזה 15 טון, מטעין אותם ללב ולנשמה וממריא כמו רקטה לחלל. מה כבר ביקשתי? לקבל פתק קטן שרשום עליו save the cheerleader, save the world . שייכנס אלי לחדר איזה סבא זקן ויאמר לי: "קח את הטבעת הקטנה הזו וזרוק אותה לאש של הר האבדון." מה יהיה עם השגרה הזו?