קר לי, אני לומדת, אני לבד, אני קצת רעבה - אבל אני לא אוכלת ויהי מה!

האוכל האסור הוא לא אוכל שלי. הוא לא אוכל בשבילי. הוא כמו רעל בשבילי.

למה?

 כי לצערי אני לא יודעת לאכול ממנו קצת. אני לא יכוולה לאכול שתי קוביות שוקולד, גם לא ארבע וגם לא שש , אני אוכלת עד שנגמר, כמה שיש. או עד הבחילה, מה שמגיע קודם.  ואם אני אתחיל את הביס הראשון , אני לא אעצור שם. לכן עלי להמנע מהביס הראשון.

האוכל הוא כמו רעל בשבילי, כי הוא משמין אותי, הורס את גופי, מכאיב לי, גורם לי להרגשת כבדות , תסכול וצער. אכילת היתר לוקחת לי את החופש שלי, החופש לשמוח, להתלבש להרגיש סקסית קלה ושמחה,  החופש שלי להיות ספונטנית, ללכת לאן שאני רוצה בכיף, בלי לרצות להחביא את עצמי. החופש שלי מאכילה כפייתית, ממחשבות כפייתיות והתעסקויות מיותרות.

כשאני בהמנעות, הראש פנוי, הגוף קל ואני חיה.

זה מה שאני רוצה.

ולכן אני לא אוכלת.

הגיוני נכון?

הגיוני זה לא מספיק טוב. אני חייבת להוסיף קצת רוחניות להיגיון.

אני רוצה לזכור שלהגיון אין כוח ולכן עלי לפנות לכוח גדול ממני, ולבקש ממנו עזרה.

כי אני חסרת אונים מול האוכל.

אלוהים, אני חסרת אונים מול האוכל ואבדה לי השליטה על חיי. אני מוסרת לך את חיי, עזור לי על מנת שרצונך עבורי יעשה. תן לי את הנכונות להיות בהמנעות.

רק להיום.